Chasidut על שמות 15:2

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְּהִי לִי לִישׁוּעָה (שירת הים שמות ט״ו:ב׳):

כְּמוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁמִּגֹּדֶל עֹצֶם מַעֲלָתוֹ הָיָה יָכוֹל לְהָאִיר אֲפִלּוּ בַּפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, אֲפִלּוּ בְּשִׁפְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא פ' בשלח ופירש"י שם, וע' זוהר בשלח נה, ויקרא כב): רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם, מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא. הֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיָה נָבִיא גָּדוֹל כָּזֶה, לֹא הָיָה רוֹאֶה מַה שֶּׁרָאֲתָה שִׁפְחָה בִּימֵי מֹשֶׁה. וְכָל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל עֹצֶם מַעֲלַת הַמַּנְהִיג,

ונקדים עוד, כי לכך מתהפכין, דנמצא דהשולט בים אינו ביבשה, והשולט ביבשה אינו בים, והבדיל בינם לבינו יתברך גם בזה דהוא שליט בימא וביבשתא. והנה מי שנכרתו ענפיו והשורש קיים, יגדל עוד לאחר זמן, מה שאין כן כשהשורש נכרת. והנה על פי זה יובן צעקת ישראל שאמרו מה זאת עשית וגו', כי שם לא היה להם כח להמיתינו ולכלותינו, רק להעבידנו מכח התפשטות הענפים של שורש הטומאה, מה שאין כן בשורש פורה ראש שיש בו כח ח"ו להמיתנו, והיינו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר. והשיב משה התיצבו וראו את ישועת ה', כי גדול מכל האלקים ושליט בימא וביבשתא, וזה הוצרך כי כאשר ראיתם מצרים היום לא תוסיפו לראותם כיון שיתבטל השורש, ולזה נמשך מאמרו ית' נטה את ידך על הים ובקעהו, והיינו שיהיה רק בקיעה שיכלו לעבור, אבל ישאר ים מזה ומזה, אבל לא שיזוב מצד אחד כמו שהיה בירדן, דאם כן יבטל שם ים לפי שעה מאותו מקום ואין כאן ביטול השורש. והיינו ויבאו בתוך הים ביבשה, ולכך והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ואם כן שפיר וידעו כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו', כי זה העיקר במקום תקפן וחזקן נשברה גדולתן. ועל פי זה תבין מה שקיוו המצרים באמרם מושיען של ישראל נלקה במים, דהבינו שהוא על ידי שורש טומאתן, ולכך מכה הראשונה היה במים. ועל פי זה תבין דברי משה אשירה לה' כי גאה גאה, היינו גדול מכל האלקים דשליט בכל, והראיה כי סוס ורכבו היינו מרכבה טמאה של מצרים, רמה בים ששם חזקן. (ותלי"ת כי כונתי אל האמת, דאיתא באגדת שמואל סוסים ורוכביהם לא נאמר, אלא סוס ורוכבו הוא השר שלהם). ועל פי זה תבין למה נקרא שבת הגדול, כי כבר כתב הטור שהנס היה שרוצים לשחוט אלקיהם. והנה קשה לפי מה שכתבתי דזה אינו רק טלה דים ולא דיבשה. אך דעיקר שבאמת היו עובדין לטלה דיבשה, שהטלה דים אינו מתקיים ביבשה, ומטעם שהוא דוגמא כמו כל הצלמים, והנה באמת היה מתפשט הטומאה על כל בעלי חיים וביותר על הדוגמא, וישראל התחילו תיכף לטהר הראשון שבראשונים להכניסו בקדושה, וכמו שפרשו המפרשים על המאמר משכו (שמות יב כא), במשיכה תקחו, אף שאין משיכה לבהמה דקה (קידושין כ"ה ע"ב), מכל מקום להוציאו מטומאה לקדושה שאני, רק לא השורש ושלא בהדרגה, והוא נס ופלא גדול והוא התחלת הטהרה והקדושה, והיה בשבת. וידוע דיום שכלו שבת הוא שבת הגדול, ואז רוח הטומאה כליל יחלוף, ומה שהתחיל אז יוגמר אז, ולכך נקרא שבת הגדול, ולפי שזה הענין מעין שבת הגדול האמיתי, והוא היה התחלה לו בשבת הותחל ובשבת יוגמר והכל הולך אחר הגמר, ולכך נתלה בשבת ולא בימי החדש, מה שאין כן בשאר ניסים, כנ"ל ברור. ועל פי זה יתפרש (שמות טו ב-ג) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות טו ג) ה' איש מלחמה. על פי מ"ש בנחלת יעקב (פרשת ויקרא סימן זיי"ן), הטעם ששירת החולדה הוא כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ ו). על פי דאיתא במקובלים שכל המינים הטהורים, מקבלין שפען מן שני אותיות הראשונות של שם הויה, והטמאים מאותיות ו"ה. והנה מצינו (חולין קכ"ז ע"א) שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, ומה שביבשה טהור בים טמא וכן להיפך, נמצא כל מין נשפעים מכל ד' אותיות הויה, אבל החולדה דאינה רק ביבשה ולא בים, אם כן אין לה שפע רק מאותיות ו"ה ולא מאותיות י"ה, על כן אומרת כל הנשמה תהלל יה, עד כאן. ואם כן ישראל הישועה להם משם י"ה, והמלחמה באומות בכל השם כיניקת ישראל וינקתן, והבן.