Chasidut על שמות 32:32

וכדי ליישב כל זה, נ"ל בהקדים מה שכתבתי על הפסוק (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', עיין שם. והיוצא מזה דמשה לא רצה לילך לפרעה, משום דהבין שלא ישמע לו ומצוה שלא לומר (יבמות ס"ה ע"ב). ונקדים עוד דמשה חשד לישראל ואמר והן לא יאמינו לי (שמות ד א-ו), ואמר לו השי"ת מזה בידך (שמות ד ב), ופירש רש"י מזה שבידך אתה ראוי ללקות שחדשת בכשרים, ולכך והנה ידו מצורעת וגו' (שמות ד ו). וקשה דלמה באמת חשד משה בכשרים, כיון דהוא חטא ועון לחשוד בכשרים. ועוד קשה אחר שנאמר לו מפי השי"ת שלא יפה עשה במה שחשדן, איך חזר וחשדן בשעת קבלת התורה, כמו שביאר באור החיים בפרשת יתרו (שמות יט ז) ויקרא לזקני העם וישם וגו' ויענו כל העם יחדיו וגו', והוא מבואר ממש בכתוב. והנ"ל בזה, על פי מה ששמעתי הפירוש בפסוק (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד מכל אדם וגו', שהוא היה כללא דכלהון, כמ"ש הזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק (אסתר ט כג) וקבל היהודים, ולכך אמר מחני נא (שמות לב לב). והנה ידע שהוא מצד הנשמה שורש לכל ישראל, וחשד את עצמו במה שחשדן, ודוק. והנה מבואר מדברי העקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) בפסוק (תהלים קיט קיא) נחלתי עדותיך וגו', דיותר עלול לקבל השכל מצות שכליות מלקבל שמעיות וחקים. והנה עד עתה היו מצות שכליות כמו כל עשרת הדברות, דשבת הוא גם כן שכלי יום גינוסיא (פסי"ר פכ"ג), ופרשת משפטים, ולעשות משכן הכנה להשרות הכבוד ית"ש, וחישב שזה מקבלין. אבל כשהגיע לתורת כהנים שזה טומאה וטהרה וקרבנות שהשכל מנגדן, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות מקואות (פי"א הי"ב) וכי הטומאה טיט וצואה שמלוכלך ומועיל לו רחיצה, וכן קרבנות מנגד מאד להשכל, כי (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר וגו', (תהלים נ יג) האוכל בשר אבירים וגו' (תהלים נ יב-יג), והירצה ה' באלפי אילים וגו' (מיכה ו ז). וחישב שזה לא יקבלו מחמת שפלות שורשן ומצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות ס"ה ע"ב). וגם חישב אחר שבאו למדריגה רמה שה' פעל להם ניסים כאלו, ויפלו ממדריגתן כשלא יקבלו והוא יכשילם במה שיאמר להם, לכך סבר אף שנמסר לו בסיני, ימסור לראש הדור אשר יהיה אחריו כמו ליהושיע, דכבר ידע דיהושע יהיו ראש הדור ממה שנאמר לו ושים באזני יהושע (שמות יז יד), דאז יהיה השורש יותר נכבד לדעתו ויתעלו הענפים ויקבלו אז, כן היו מחשבתו של אותו צדיק מחמת ענותנותו. אבל האמת הוא דדורו נתעלה על כל הדורות, ולכך היו למעלה מהטבע לפי שהוא היה ראש הדור, ועיין מה שפירשתי בפרשת דברים (א יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים זו משלי (דב"ר פ"א י"ג), על פי דבר ציוה לאלף דור (תהלים קה ח), ודוק. ונקדים עוד מה שפירש בבית שמואל אחרון פרשה זו על הגמרא (ברכות כ' ע"א) מאי שנא ראשונים דמתרחש להו ניסא וכו'. ותורף דבריו דהעובד בטבע, עוזרין לו גם כן רק בטבע, מה שאין כן אם עובד חוץ לטבע, דבמדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), עד כאן דבריו. אם כן אף אנו נאמר דדוקא בשמירת החקים שהם שלא בטבע, יזכו למעלה רמה להיות למעלה מטבע, וקרא מסייע לן (ואתחנן דף ז') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו דהיינו בלי ממוצע, נאמר אחריו (דברים ד ח) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, והבן. ואם כן אמר לו ית"ש שאדרבה למדריגה זו שיהיו למעלה מהטבע, צריכין לשמירת החקים ובודאי יקבלו ישראל ממנו. ונקדים עוד לפרש הפסוק (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלקים, דדרשו רז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) על משה דמ"ט שערי בינה ניתנו לו. והוא משולל הבנה דאיך יתכן לומר על אין סוף שמחסר מעט ממנו, הלא בעל תכלית כלא נגד בלתי בעל תכלית. ועוד קשה הלא כל המ"ט שערים הם מעט מזעיר כנגד שער הנו"ן. ועוד הלא כל זה רק שערי בינה, ודוק. והנה פירוש הרמב"ן ידוע, וגם אני אענה חלקי דמבואר בבית שמואל אחרון דלהנהגת הטבעי ממונה שם אלקים, ולהנגת השדוד שם הויה, עד כאן. ונקדים עוד דהנהגת הטבעי, כטפה מן הים נגד הנהגת השגחה גלויה. שזה על ידי ממוצעים נבראים ובעלי תכלית, מה שאין כן הנהגת עצמותו ושם העצם והבן, וגם כל שית אלפי שני עולם הזה, הם כלא נגד הנצחית העתיד, ואז יתבטל הטבע כדכתיב (ישעיה ס יט) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו'. ונקדים עוד מה שכתבתי לפרש (בפרשת שמיני, ויקרא ט ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וכו', על פי החן טוב בפרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') תורה שלי היתה ונתתיה לך, ותורף הדברים דמאותו טעם עצמו שניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים שאינם בעלי גוף וגשם, מהאי טעמא נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, מפני שהיה משה בחינת מלאך (עיין ויק"ר פ"א א'), ויותר מתרבה כבוד שמים בעבודת אדם שהוא בעל גשם, עיין שם. והיוצא שזה קצת חסרון למשה שלא היה בו שום גשמיית כלל, כמו שפירש בעל עיון יעקב על הא דמשני הגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב ובמדרש רבה וירא, ב"ר פמ"ח י"ד) עליתא לקרתא הלוך בנימוסיא, (מובא לעיל בפרשת בראשית). מיהו אף שלענין השירות דכהונה גדולה, הוי יותר כבוד שמים כשיש בו קצת גשם, מכל מקום למשה בעצמותו הוי זה כבוד והדר, שהרי בבחירתו ובפועל ידו עשה מן הגוף מלאך ולא נברא כך. ועל פי זה יתפרש ותחסרהו, שהיה נחסר מעט דהיינו המושפע מאלקים, דהיינו הנהגת הטבעי שלא היו בו שום חומרית וטבע, אבל אין זה חסרון בחקו, רק אדרבה וכבוד והדר תעטרהו. ונקדים עוד, דהוי קשה להמדרש דאחר מתן תורה שהיה עומד לפניו ית"ש בתמידות כנאמר לו (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, איך יתכן קריאה כי אין קריאה לאינו נפרד. וכדי ליישב קושיא זו אמר המדרש זה שאמר הכתוב ושפל רוח וכו', וכאשר השיבו אותו רשע מי ה' וכו', ישב לו ואמר כבר עשיתי שליחותי, ר"ל כיון שהעיז כל כך, ודאי שוב לא ישמע, אם כן אין אני רשאי לילך עוד יותר, ואמר לו השי"ת בא אל פרעה כמו שפירשתי במקומו. ועל זה אמר המדרש לבסוף הוציאם ממצרים וכו' אמר מה עלי לעשות עוד, ר"ל דכבר הם במדריגה גדולה ונפלאה, ואם אדבר להם בשמעיות יתקלקל הכל, לכך עמד וישב לו, ר"ל אף שהיה עומד בתמידית, מכל מקום ישב לו בזה מטעם הנ"ל, ולכך צריך היה קריאה בזה הענין, ולכך למעלה לא אמר עמד וישב לו, דהרי קודם מתן תורה לא היה עומד בתמידית עד שנאמר לו ואתה פה עמדי, ועל זה מסיים המדרש שאמר לו הקב"ה וכו'. ונקדים עוד דיש גדול בכמות ויש גדול באיכות, והנה מה שעשה משה עד עתה, היו הצלות נפשות כמו קריעת ים סוף, והמן, והבאר, והשליו, וענני הכבוד, והקמת המשכן הוא כמו בנין בית המקדש. והנה אמרו רז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, שנאמר (אסתר י ג) ורצוי לרוב אחיו וגו'. ועוד אמרו (מגילה ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה היו קיים, לא הניחו עזרא ועלה. ונקדים עוד דמדריגת בנים היינו למעלה מהטבע, כי בנוהג שבעולם עבדים מוסר תחת ידי ממונים, מה שאין כן בניו, והבן. ועל פי זה יתבאר, דאמר לו הקב"ה לא כמו שאתה סובר דכיון שהם כל כך במדריגה אין ללמדן החקים, רק אדרבה לזה צריכין להחקים, ואמר שיש לפניך מלאכה גדולה באיכות מכל מה שעשית, והוא מדריגה יותר גבוה והוא ללמד לבני, ללמד דייקא, דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש ומהצלת נפשות, שהם יסוד של כל הדברים שעשית, לבני דייקא, דהיינו שהם למעלה מהטבע, ואם כן צריכין להחקים, ולכך ראוי ללמדן טומאה וטהרה והאיך יקריבו קרבנות, וישראל קדושים הם ובודאי יקבלו ואין לחשדן, הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה, ר"ל ושפל רוח ומשום זה חישב שגורם לשפלות הדור, אבל באמת יתמוך כבוד, שעל ידי שהוא היה ראש הדור, היה לכל דורו כבוד והדר שהיו למעלה מהטבע, והוא ענין יותר עמוק ממה שפתח, דענין הפתיחה כבר מבואר, ומייתי ראיה דפירוש של כבוד הוא במה שהם למעלה מהטבע, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, ופירושו כמו שכתבתי, אם כן הכבוד הנאמר כאן, הוא מה שהיה משה למעלה מהטבע כמ"ש, הכי נמי יתמוך כבוד פירושו כנ"ל, ושהוא תומך הכבוד הזה של ישראל, לכך נאמר ויקרא אל משה דלזה צריך קריאה, וזה נכון בס"ד. היוצא מזה דצריך להזהיר לישראל וללמדן דיני התורה, וחלילה לחשדן שלא ישמעו ויקבלו, דישראל קדושים הן ובודאי ישמעו ויקבלו.

באופן כי הצדיק היותר גדול שבדור הוא הראש והמוח, וכל הדור הם אבריו, ומתנהג גם כגוף פרטי, אשר לפעמים מהמחשבה נתפשט עבירה בפועל על איברי הגוף, אף שבמחשבה הוה דק מן הדק, מכל מקום בהתפשטו והשתלשלותו על אברי המעשה נגמר בפועל וכמאמרם ז"ל (חולין ל"ז:) שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ולפעמים איפכא, שע"י מעשיו הרעים באיברי המעשה נתלבש ונעכר המחשבה, וכמו שאמרו ז"ל (יומא ל"ט.) שעבירה מטמטמת לבו ושכלו וארז"ל (ירושלמי ברכות א, ח) לבא ועינא תרי סרסורי כו' העין רואה והלב חומד וכדומה, הכי נמי בכללות הדור, לפעמים כך ולפעמים בהיפך. והיינו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין (מיכה ז, ב), דפסוק זה מרישיה לסיפא מידרש ומסיפא לרישא, דלפעמים ע"י שאבד חסיד כו' דהיינו שהוא פוגם קצת בדקות גדול, ועי"ז ישר באדם אין, שאין להם אפילו יושר, ועושים פסלנות וגזילות בפועל. ולפעמים בהיפך אבד חסיד כו' מחמת כי ישר באדם אין, ועל דרך זה ביארו המפרשים, ובערת הרע מקרבך וכל זה ידוע. וזהו ענין, אם תשא חטאתם (שמות לב, לב) שאמר הבעל שם טוב זללה"ה ודפח"ח.

וְעִקָּר הַתְּשׁוּבָה הוּא בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל, כִּי הֵם יְמֵי רָצוֹן, שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְקַבֵּל לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּפָתַח דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לֵילֵךְ בָּהּ. וְהַדֶּרֶךְ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה הוּא כָּךְ, שֶׁמֹּשֶׁה קָשַׁר אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ לַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל וּמָסַר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל״ב:ל״ב): וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא. וְזֶה פֵּרוּשׁ (שמות ל״ה:א׳): וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְכוּ' – שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה מְאַסֵּף וּמְיַחֵד וּמְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ עִם הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים. וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהילים נ״ג:ד׳): כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו – אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁסָּג מִכֹּל וָכֹל מֵהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אֲנִי שֶׁנִּהְיֶה יַחְדָּו – צָרִיךְ לְיַחֵד וּלְקַשֵּׁר עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה.