Chasidut על שמות 35:1

ויקהל משה וגו' (שמות לה א). פירש רש"י (ד"ה ששת) הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ומקשה המזרחי מהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן דוחה שבת, הלא שבת עשה ולא תעשה והמשכן עשה לבד, ואם כן למה הוצרך להקדים פרשת שבת. (ב), קושית האלשיך על לא תבערו, דלמאן דאמר לחלק (שבת ע' ע"א), למה דוקא בהבערה. (ג), מאי ענין זה של לימוד חילוק מלאכות כאן, דלא נצרך ענין שבת פה רק להודיענו דלא נדחה מפני מלאכת המשכן, ולימוד זה דחילוק מלאכות היה להודיענו בעיקר ענין שבת, וגם למאן דאמר ללאו יצאת קשה כנ"ל. (ד), קושית האלשיך למה כאן דוקא ויקהל ולא בשאר גופי תורה, וגם לא בעיקר דיני שבת, רק כאן שנאמרה דרך אגב. והנ"ל בזה על פי מה שכתב בשפת אמת סי' כ"ה בשם נזר הקודש על המדרש בפרשת לך (ב"ר ל"ט י"א) על ואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב), ועל המאמר (נדרים ל"ב ע"ב) ביקש הקב"ה להוציא הכהונה מזרעו של שם, ועל מאמרם במסכת ברכות (דף ל"ב ע"א) שאמר משה ומה כסא של (רגל אחד) [שלש רגלים] אינו יכול לעמוד בפני זעמו וכו', עיין שם. ותוכן דבריו דאברהם עקר היה, וממנו ואילך מתחיל בריה חדשה כי כבר נפסק חלק מולידיו מצד טבע שיתוף קרבת הגוף, לכך שפיר אמר במדרש ואעשה אותך לגוי גדול ולא מנח, כי אני עושה אותך בריה חדשה. וזה אמרם ביקש להוציא הכהונה מזרעו של שם, אבל מכיון דהקדים ברכת עבד לרבו הוציאה מאברהם, דהיינו כנ"ל שהיה עקר, וממנו היה מתחיל התחלה חדשה. וזה שאמר משה ומה כסא של רגל אחד, ר"ל באם היה ח"ו מכלה את ישראל ולעשות אותו לגוי גדול, היה צריך להרבות זרע משה על שעה שלא כדרך הטבע לעשות אותו רק אותו כבריה חדשה, ואם כן כבר היה נפסק זכות האבות, והוי רק רגל אחת, עכ"ל הצריך לענינינו פה ודפח"ח. אך קשה על דבריו דהא לא אמר למשה ואעשך לגוי גדול רק מפני הקושיא ושמא תאמר מה אעשה לשבועת אבות, עיין ברש"י בנימוקי החומש (ד"ה), ואם כן לסברא זו אם יעשהו כבריה חדשה, לא יצא ידי השבועה. ונראה להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא בעל נזר הקודש, על פי מה שאמרתי טעם על שהיו אבותינו אברהם ויצחק עקרים (יבמות ס"ד.), דלטעם רז"ל משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן, היה די באמהות עקרות. והענין דצפה הקב"ה שמאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו, ורצה השי"ת שלא יגן עליהם זכותן, וענין זכות אבות הוא מחמת שתולדותיו אצלו בכח, על כן היה עקרים בטבע, ואם כן לא היה בהם תולדותם בכח הגוף כלל, אבל ישראל היה בכח נשמתן כנודע דאברהם ויצחק הם מקור נשמת ישראל. ועל פי זה פירשתי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ר"ל אותן שהם במציאות בכח ביצחק יקרא לך זרע, (והארכתי בכל זה בפרשת תולדות בביאור הירושלמי, עיין שם). ועל פי זה אתי שפיר דהא דאמר ואכלם, ודאי על כליון הגוף, דהא מצד הנשמה כל בית ישראל חיים וקיימים המה, והנה מצד הנפש ודאי דהאבות הן היסוד והשורש והגזע וכמו שאמרנו ביצחק, ונמצא שבועת האבות הוי נתקיים בבני משה אף דהו נעשה כבריה חדשה, דהא כל חשיבות הישראלי הוא מצד הנשמה דאקרי אדם, דאתם קרוים אדם ודאי (יבמות ס"א ע"א), היינו מצד הנשמה, דמצד הגוף עובדי כוכבים ומזלות וישראל שווין המה, אבל לענין קיום הגופני ודאי לא הוי רק כסא של רגל אחת, ודוק. והנה נקדים עוד מה שאמרתי על הפסוק (שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן, על פי הגמרא (פסחים נ"ד.) שבעה דברים קדמו לעולם, ואחד מהם בית המקדש שנאמר (ירמיה יז יב) מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא נשלם כבוד ה' את המשכן ר"ל עם המשכן, (ויתבאר להלן). והנה נ"ל הטעם של שבת, שכל מלאכה היא ודאי מעין הנעשה בששת ימים וקנה שביתה, מה שאין כן המשכן שהוא בריאה ומציאות בפני עצמו, ולכך צדקו אמרם (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, וכמו שאמרו בכתובות (דף ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים וכו', ואלו במקדש כתב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, ולכך אמרו ישראל אפשר שהשכינה תשרה על ידי בן עמרם שהוא תכלית כונת הבריאה, כאמרם (תנחומא נשא סי' ט"ז) נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים ודוק, וכבר ידעו כל ישראל דהמשכן הוא מציאות חדש שהקב"ה צוה להודיעם, כאמור (שמות לה ל-לא) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו', (שמות לה לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ודעת, מיניה ילפינן דידע הצירוף, דכתיב הכא ודעת, וכתיב התם (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו, ולפי זה לא היה המשכן מעין הנעשה בששת ימים, ומאי ענין שבת לזה. אך התירץ כי אמרינן (שחרית לשבת) כי לעמך ישראל נתתו ולא ישכנו בה ערלים, ועובד כוכבים ומזלות ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), ולכאורה לפי מ"ש מסתבר דלא שייך לישראל, דהם גם כן קדמו במחשבה לעולם, כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד') ישראל עלו במחשבה, ויציאתן בפועל מאברהם שנעשה בריה חדשה, ואם כן הם אינם מעין הנעשה בששת ימים. אך התירוץ דעיקר חשיבותן מצד הנפש, וכל הנשמות היו כלולין באדם הראשון, והם בני אדם מצד הגלגול כמו שפירשו ברשע בן צדיק (ברכות ז' ע"א), אבל לא בני נח, ועל זה הקפיד אברהם, ואם כן השבת שייך להם. ואם כן לפי זה אף שמשכן הוא מציאות בפני עצמו, מכל מקום כיון שנעשה בידי אדם והוא מעשה הצדיקים כמבואר במסכת כתובות (ה' ע"א), אם כן כיון שנברא אדם, היה המשכן בכח בעולם ושייך עליו השבת, והראיה דמה שהיה בכח בעולם היה חל עליו השביתה, מאש שנברא במוצאי שבת כידוע ממאמר רז"ל (שם בפסחים, נ"ג ע"ב) דאש נברא במוצאי שבת, ודוק. ועל פי זה מיושב הכל ויקהל משה, ואז בס' רבוא ניכר חשיבות הישראלי כמ"ש בנזר הקודש במאמר דכסא של רגל אחת, דהיו צריכין להיות ס' רבוא עיין שם, והזהירן על שבת, וכיון דניכר חשיבותן של ישראל שהם מציאות חדש, קשה מה שייך להם לשבת כמ"ש, אבל התירוץ כמ"ש דהיו באדם הראשון מצד הנשמה, והיא הקדמה דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דלא תימא כמ"ש שהוא מציאות בפני עצמו, דזה אינו דכיון דנברא האדם היה בכח דכל הנשמות כלולין בו, ושמא תאמר מה בזה דהיתה בכח, לזה אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ומוכח דכיון דהיה בכח אז הוי כבעולם, ודוק.

עוד נ"ל לתרץ קושית המזרחי מהיכי תיתי הא שיהיה מלאכת המשכן דוחה שבת דעשה ולא תעשה הוא, עיין שם. והנ"ל בזה דמסברא הוי אמינא דמצות עשה, הוא דוקא במקום שציוה ית"ש לעשות איזה דבר כמו ציצית ותפילין וכדומה, אבל מה שציוה שלא לעשות, אף דכתבו בלשון עשה מכל מקום אינו מצוה לעשות, לא הוי מצות עשה, כמו וביום השביעי תשבות (שמות כג יב), דהשביתה אינו עשה, רק שביתה ממלאכה דהיינו שלא לעשות מלאכה, אימא דלא הוי עשה והכל הוי לא תעשה, אם כן עשה דועשו לי מקדש (שמות כה ח), דוחה לא תעשה. אבל האמת הוא כיון דאפקיה רחמנא בלשון עשה, עשה הוא דהכי גילתה התורה דנחשבת לעשה, כמו דקיימא לן בכל לאו הבא מכלל עשה, והבן. וזה דברי הפסוק (שמות לה א) אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם, ציוה לעשות דייקא, היינו בלשון עשה והוי עשה, ומפרש מה היא, ששת ימים וגו' וביום השביעי יהיה לכם קדש היינו עשה, על כן שבת שבתון היא לה', ר"ל אף בדבר שצריך לעשות לה' כגון לבנות מקדש, גם כן שבתון בו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, והבן כי זה גם כן נכון הוא בס"ד.

ושלושה בחינות ודרגות הללו לימד משה רבינו והודיע, ולא כמלמד לאדם דעת לבד לידע כי אם ששם לפניהם הדברים שיעשו כן ויבואו לבחינות הללו. והנה מתחילה בחורב אחר נתינת התורה והמצוה לימד לעמו תורה ומצוות שיקיימו אותם על מכונם בעבודת האמת לשם מצות בוראן שצוון בכך, ולעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו בבחינת הדרגה הראשונה שהוא בדמיון שחיקת הסממנים לצחצח המראות. ואולם אחר כך בערבות מואב הוסיף ולמד להם בחינת ודרגה השניה לעשות המצוות באור החכמה והבינה והדעת שהוא בחינת אהבה ויראת הרוממות ליחד ולקשר על ידי זה המדות עליונות אחד אל אחד שהוא יחוד שמו הקדוש והנורא ולזה רמז להם באומרו אלה הדברים וגו' כי חז"ל אמרו (שבת ע'.) בפסוק (שמות ל"ה, א') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים הדברים, אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו'. וגם כאן רמז באלה הדברים לקשר וליחד על ידי עשייתם התורה והמצוה בחינת אלה שהוא ל"ו הרומז לששה קצוות והם ששת המדות העליונות כשהם מתיחדים ומתקשרים זה בזה אז נעשים ו' פעמים ו' שהוא ל"ו כנודע. ואלה שבעת הנרות יתיחדו אל בחינת הדברים שהם שלושה, בחינת ג' ראשונות שהוא אור החכמה והבינה והדעת. ואז יתיחדו עשרה מדות הקדושים שהם עשר ספירות בלי-מה, ליחד שמו הגדול והקדוש בזה על ידי אהבה והיראה הפנימיות להמשיך בזה כל בחינת השפעת הטוב והחסד לכל העולמות. והוא בבחינה השניה הנזכר בהמשל שהוא לצחצח ולזכות את המראות לא בשחיקת הסממנים לבד. ואמנם כאן שדיבר אליהם ביום פטירתו מן העולם. וצדיקים, הנה תוסף רוחם יגועון (תהלים ק"ד, כ"ט). ועלה רוחו לדבר בגבוה על גבוה ועל הכלל כולו יצא לדבר בבחינת החכמה הכולל הכל, ולא בפרטי הדברים. והוא ההסתכלות וההבטה באור זיו המאיר באהבה ויראה גדולה עד אשר יבואו לבחינת ביטול המציאות כח מה הכולל בעצמו ממילא כל פרטי הדברים. כי ממנו יצאו ואליו ישובו כנודע.