פירוש על משלי 19:17

אמר רבא א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם מלוהו עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט יז). ומבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. ולהכנסת כלה לחופה. ואע"ג דאית להו צרכיהו. והספידא משום יקרא דשכבי הוא. (טו) ותניא ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה. אלמא הספדא יקרא דשכבא הוא. ואי אמר לא תספדו לההוא גברא רשותא דידיה הוא שמע מינה. וקבורא דנהוג עלמא ודאי דאורייתא הוא. ואע"ג דאסמוכוהו רבנן מכי קבור תקברנו (דברים כא כג). מדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). ואומר וישוב העפר אל הארץ כשהיה (קהלת יב ז). מכלל דצריך קבורה משום בזיוני דאינשי.

כל העובר על הפקודים וגו'. שנה עליו לדורות, שבזמן שבית המקדש קיים היה אדם שוקל שקליו ומתכפר לו שהיה שקלו מצטרף עם כל ישראל וקונין מהם תמידין ושאר קרבנות צבור, עכשו שאין בית המקדש קיים חייב ליתן מתנות לאביונים, דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט כב), ואין צריך לומר בפורים, אלא אפילו בשאר ימות השנה, כשעני בא לידך מי שהוא צריך למתנות חייב אתה ליתן לו, כדתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו', ועליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל (משלי יט יז), ואומר אשרי משכיל אל דל (תהלים מא ב), נותן לדל לא נאמר, אלא משכיל היאך ליתן לו שלא לביישו.

מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו: