פירוש על שמות 12:43

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ומתרגמינן כל בר ישראל דאשתמד. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וגו'. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'. בזה מראה השי"ת לישראל שכל הענינים המה הפכים מדעת הטבע, שהוא דעת עכו"ם, שאומרים שהעצם והמקרה המה מחולקים בשורשן ולא יתחלפו בשום פעם, שהעצם לא יקבל המקרה ולא ישתנה במקרה וכן המקרה לא יוכל להתהוות עצם. אבל מאמיני ה' יראו מפורש שאין כח בעצם ובמקרה רק ממה שמשפיע להם השי"ת, לכן ישתנו כפי רצון השי"ת. ועכו"ם שאומרים שהעולם הוא מקרה, הם בעצמם יתקראו מקרה, ובעצם אין להם חיים בשורש. ולכן כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' היינו שיכול הגר להתנטע בישראל. כדאיתא במדרש (רבה ויקרא א',ב') ישובו יושבי בצלו (הושע י"ד,ח') אלו הגרים שבאין וחסין בצלו של הקב"ה. יחיו דגן נעשו עיקר כישראל, וזהו שממקרה יתהווה עצם. וכן בר ישראל דאשתמד יוצא מכלל ישראל, וזהו שהעצם יקבל המקרה, כי הכל הוא ברצון השי"ת, וענין קרבן פסח רומז על זה.

זאת חקת הפסח. במדרש (שמות רבה פרשה י"ט,ב') נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה וכו'. כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדול הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר (במדבר י"ט,י"ז) ולקחו לטמא מעפר שריפת וכו'. הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל, שלא יוכל האדם להשיג יקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיה לך, כי באם לאו לא היה אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מי הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, וע"ז אמר דהע"ה (תהלים קל"ח,ב') כי הגדלת על כל שמך אמרתך, ואמירה היינו בלחישה שהש"י יברר אח"כ כי לב ישראל מנוקה. וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי, כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומשה רבינו ע"ה היה נגד אנכי, ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך, כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל אחד ואחד באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה היה נגד דבור אנכי ועסקו היה בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע היה נגד לא יהיה לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים, היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני. לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא יהיה לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל, הוא אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני, הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא (זוהר דברים רס"ד:) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך, אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.