הלכה על שמות 12:43

הַמַּאֲכִיל כְּזַיִת מִן הַפֶּסַח בֵּין מִפֶּסַח רִאשׁוֹן בֵּין מִפֶּסַח שֵׁנִי לְמוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב אוֹ לְשָׂכִיר. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וּ (שמות יב מג) "בֶן נֵכָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה זֶה הָעוֹבֵד אֵל נֵכָר. וְאֵין מַאֲכִילִין מִמֶּנּוּ לְנָכְרִי אֲפִלּוּ גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מה) "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ":

שלא נאכיל מן הפסח לישראל משמד - שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר: (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפרוש עליו, (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.

שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר "כל בן נכר, לא יאכל בו" (שמות יב,מג); כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.