פירוש על שמות 12:44

ומלתה אתו אז יאכל בו. רַבּוֹ, מַגִּיד שֶׁמִּילַת עֲבָדָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּפֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מִילַת עֲבָדָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכֹל בַּפֶּסַח, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ אז יאכל בו? הָעֶבֶד:

וכל. ומלתה אותו. לרצונו. שישוב לדת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה. רק דבר הכתוב בהוה יותר:

ומלתה אותו אז. תיבת אז מיותר. ובא ללמד על הא דתניא במכילתא להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו מלאכול הפסח. והפי׳ שמשוך אינו צריך למול מה״ת עוד. כדאיתא פ׳ הערל דע״ב. ולא שרשאי למשוך את הערלה ח״ו אלא שאם נמשך רשאי לאכול הפסח שאינו נקרא בשם ערל עוד. וזהו דיוק לשון הכתוב ומלתה אתו אז. בשעה שקנית אותו ואח״כ משך עצמו מכ״מ יאכל בו וה״ה בישראל רשע אלא אורחא דמילתא דעבד מל בע״כ. לא מיבעי לרשב״א ביבמות דמ״ח דעבד איש אתה מל בע״כ. ואפילו לרבנן דא״א לגיירו בע״כ עד שיאמר רוצה אני מכ״מ עלול הוא שיחזור בו ואח״כ ימשוך עצמו: