מדרש על שמות 12:44

אָמַר רַבִּי יוּדָן, עַד שֶׁחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ אוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶם בִּירוּשָׁלַיִם, כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ עַד שֶׁמּשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, כְּבָר הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, כט): וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ לְמֵימַר סִירַיי נָתַן רֵיחוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה רֵיחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּם קָשֶׁה, וְהוֹפִיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵיחַ טוֹב מִבְּשׂוּמֵי גַן עֵדֶן, וְהָיְתָה נַפְשָׁם קוֹהָא לֶאֱכֹל, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ תֵּן לָנוּ מַה נֹּאכַל, אָמַר לָהֶם משֶׁה כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות יב, מג): כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, עָמְדוּ וְהִפְרִישׁוּ הַנָּכְרִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהָיְתָה נַפְשָׁם קוֹהָא לֶאֱכֹל, אָמְרוּ לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ תֵּן לָנוּ מַה נֹּאכַל, אָמַר לָהֶם כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות יב, מד): וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ, עָמְדוּ וּמָלוּ אֶת עַבְדֵיהֶם, וְהָיְתָה נַפְשָׁם קוֹהָא לֶאֱכֹל, אָמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ מַה נֹּאכַל, אָמַר לָהֶם כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, סִינְטוֹמוּס (שמות יב, מח): כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נָתַן חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וּמָהַל עַצְמוֹ. מִי מָלָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר משֶׁה הָיָה מוֹהֵל וְאַהֲרֹן פּוֹרֵעַ וִיהוֹשֻׁעַ מַשְׁקֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יְהוֹשֻׁעַ הָיָה מוֹהֵל וְאַהֲרֹן פּוֹרֵעַ וּמשֶׁה הָיָה מַשְׁקֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ה, ב): בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית, וְלָמָּה שֵׁנִית, מִכָּאן שֶׁמָּלָן בָּרִאשׁוֹנָה, מִיָּד (יהושע ה, ג): וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת, מַהוּ אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת, אָמַר רַבִּי מִכָּאן שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ גִּבְעָה בְּעָרְלָה.

וכל עבד איש... ומלתה אותו מלמד שאדם מוהל עבדי איש על כרחו יכול יהא אדם מוהל בני איש על כרחו ת"ל עבד איש עברי איש מוהל על כרחו ואין מוהל בני איש על כרחו: אין לי אלא עבדים שפחות מנין ת״ל כל עבד איש: ומלתה אותו אז יאכל בו. אם בו הכתוב מדבר הרי כבר נאמר (י"ב מ"ח) וכל ערל לא יאכל בו מה ת"ל ומלתה אותו אז יאכל בו זה רבו שאם היו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו לאכול פסח: וכל עבד. מיכאן אתה אומר גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים(וקראו) [קנאו] עצמן בני חורין מניין ת"ל וכל עבד עבד שרשות רבו עליו יצא זה שאין רשות רבו עליו: עבד איש. אין לי אלא עבד איש עבד אשה מניין ת"ל: מקנת כסף. אין לי אלא שלקח ירש וניתן לו במתנה מניין ת"ל וכל עבד אם כן למה נאמר מקנת כסף מלמד שעבדים נקנין בכסף: יכול אף עבד קטן יהוא מעכבין אותו לאכול פסח ת"ל עבד איש עבדי איש מעכבין אותו לאכול פסח ואין עבדי קטן מעכבים אותו לאכול פסח: יכול יהא אסור לאכול אבל יהא מותר לשחוט ולזרוק ת"ל אז יאכל בו ולהלן נאמר (י"ב מ"ח) ואז יקרב לעשותו אז אז לגזרה שוה מה אז האמור כאן אסור באכילה אף אז האמור להלן אסור באכילה, מה אז האמור להלן אסור במלאכה אף אז האמור כאן אסור במלאכה: אין לי אלא פסח מצרים פסח דורות מניין ת"ל חקה: