פירוש על שמות 23:25

ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' לחמך וגו' מחלה מקרבך. הא דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. י"ל דהנה ידוע דהש"י א"צ לעבודתנו ולצדקותנו כ"א צדקת מה תפעל לו ומה יתרון לו ית' בעבודתנו דלשון עבודה ושירות שייך אצל ב"ו דכל אדם צריך לעשות מלאכתו מה שמוטל עליו בביתו. וכשבא אחד ושרתו ועשה מלאכה זו במקומו. שפיר מיקרי זה עבודה אבל אצלו ית' אין שייך זה. אך זהו עבודת הש"י דעיקר תענוג הבורא בהוב"ש הוא להיטיב לברואיו ולהשפיע להם כ"צ. ועבור זה ברא כל העולמות וכל הברואים כדי שיעשו רצונו ויקבלו שפעו הטוב בכל עת וזה א"א כ"א ע"י אתערותא דלתתא מה שהאדם הולך בדרכי הש"י ומדבק א"ע במדותיו הקדושים מה הוא רחום כו' ואז מעוררין המדה זו מלמעלה ומשפיע הש"י חסד לעולם כי כשהאדם אינו מעורר החסדים למעלה במעשיו הטובים הגם שהקב"ה לא ימנע עבור זה מאתנו חסדו הטוב ושפעו ומשפיע לנו שפעו הקדוש. מצד מדתו של חסד אך בזה לא נשלם עדיין התענוג שלו כי זה קשה לפניו ית' להשפיע מטובו וחסדו למטה דרך פלא ונס בלא התעוררות התחתונים כמאחז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס. דהקי"ס היה ג"כ דרך נס ופלא לבד. כי הכנ"י היו אז ערום ועריה בלא תורה ומצות ולא היה אז התעוררות מ"נ כלל מלמטה אכן הש"י הטה עליהם ברוב חסדו רחמים גדולים והוצרך להגביר עליהם מדת החסד הגם שמצד הדין לא היו ראוים כנודע. ולכך היה קשה לפניו ית' קי"ס כמאחז"ל הים ראה ארונו של יוסף. דבאמת הים לא רצה ליקרע מפני בנ"י דהים עשה רצון קונו כפי הטבע שהטביע בו הש"י בעת הבריאה שילך מלא ע"כ גדותיו. ומה"ת יקרע להם לצאת מגדר טבעו. אך בזה שראה ארונו של יוסף הסתכל והבין שיש בחי' התגברות למעלה מן הטבע בהכנ"י כמעשה יוסף צי"ע שכבש יצרו וטבעו ולא רצה לשמוע לאשת אדוניו כפי הטבע עבור אהבת שמו ית' וית' ומזה נתיירא הים וינס. דהקב"ה מנהיג את הכנ"י להיטיב להם ולהגביהם למעלה מן הטבע. אבל באמת לא היה שם שום התעוררות כלל. ולכך הוקשה עליו הדבר כביכול וכמו כן מזונותיו של אדם. אם אינו מעורר בעצמו למעלה קשה לפניו ית' כביכול ג"כ להשפיע לו כ"צ במדת טובו וחסדו כמאחז"ל הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. אבל כשהאדם עובד את הש"י אז מגיע לו שפעו וטובו ית' מצד הדין. וא"צ ליתן לו מצד החסד וזהו באמת תענוג של הש"י. כשהמדה"ד מסכים ג"כ להיטיב להם. וזהו נק' עבודה. שאינו מטריח קונו בדבר שקשה לו כביכול היינו להשפיע לו מטובו וחסדו רק במדת החסד לבד אך נהנה מיגיע כפו. וכמאחז"ל במדרש אמרה מדת החסד כ"ז שהיה אברהם קיים לא הוצרכתי לעשות מלאכתי כי הוא עמד במקומי. ר"ל שאאע"ה במעשיו הטובים פתח שערי חסד העליון להשפיע לכל הנבראים כ"צ ולא היה צריך אז מדת החסד לגלות פעולותיו בעולם מצד חסדו לבד כי הוא התעוררות התחתון:

ועבדתם ד' אלקיכם וברך כו' לא כתיב ויברך וי"ל כי האדם יבריך וירכיב וישתתף הפרנסה באמצעית עבדות ד' והוא סוד ברהמ"ז ובקיצור בכל ענין סוד מ"ש חכז"ל סוף ברכות שדברו בכבוד אכסניא ע"ש המארח ת"ח בתוך ביתו כו' ע"ש:

הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):