הלכה על שמות 23:25

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳‎ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

אין משיחין אחר כוס של ברכה ואין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות כוס שני. וטעמא דמילתא משום זוגות כדתנן השותה כפלים לא יברך משום (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישראל. וטעם איסור הזוגות לפי שהכשפנים והמורכבים משתים שולטין על כל מי שאוכל ושותה זוגות. ועוד טעם אחר להרחקת השניות שהם הנרדפים מכח האחד והזוגות מכח השניות. וכדי לקבוע בלב ענין אחדות והתרחק מאמונת השניות כענין שכתוב (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב. וכן מן השניות ואילך על כן אסרו הזוגות אפי' בדברים הנאכלים והנשתים, כי ראוים הם הענינים הטבעיים להיותם אות וסימן לענינים הראויים, בשכבר ידעת כי הדעות האמתיות צריכות הן לפעולות ואתה רואה במעשה בראשית שלא נאמר כי טוב ביום שני. ואמרי' בראשית רבה כי בו נברא המחלוקת וגיהנם ואין ספק כי כיון שנבראו בו דברים כאלה הרי הוא מזיק שאסרו להתחיל בו כל מלאכה, הוא שאמרו רז"ל אין מתחילין בב' כי מי שמוסיף על האחד אין הטוב נמצא בו, ולכך נקרא יום שני הוא מלשון שנוי כי האחד אין בו שנוי הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ה' לא שניתי. אך יום שני הוא תחלת שנוי ממנו ואילך שנוי הנבראים כלם הרצון בשאר הימים אחריו מצינו קטרוג בכלם שהרי בג' תוצא הארץ עץ פרי ולא הוציאה אלא עץ עושה פרי. וכן ברביעי קטרגה הלבנה ואמרה לא נאה לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכן בחמישי הרג את הזכר שבאורו גנז את האור העליון. וכן בששי חטא אדם ושנה רצון השם, ועליו נאמר (איוב י״ד:כ׳) משנה פניו ותשלחהו, והנה יום שני סבה לכלם כי כלן באי כחו ונמשכין אחריו. ומה שאמר הכון לקראת אלהיך ישראל שהוא האחד והוסיף ישראל לפי שהם עם אחד מיוחד לאל אחד שנא' (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ראוי לך שתכין עצמך ותכון לקראת האחד ושלא תאכל ותשתה זוגות כדי שלא תחשוב בלבך שניות:

אמנם כי יש להתעורר ולפקוח עיני הלב על דרך החכמה המקובלת. כי הברכות אינם צורך הדיוט בלבד ויש בהם צורך גבוה, כמ"ש הכתוב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך הפסוק הזה נותן לב להבין סוד הברכות, ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שיצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם באמן ומזה אמר דוד (תהלים קמה) ואברכה, וכן אמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו ורבים כן, ועל כן צריך שתשכיל כי הברכות אינן צורך הדיוט כלל וגם אינם הודאה בלבד אבל הם לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך. והבן מאמר חכמים ז"ל שאמרו בסוף פרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשי בגמרא ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה למי שכל הצדקות שלו. ביארו חכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות (פ"ק דף ז) אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת (פ"ק דף פט) אמר לו הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכות. ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המעטים יותר משאר עמים רבים ולא ברב עם הדרת מלך, אלא ודאי לשון וברכת לשון תוספת ורבוי, והוא מלשון בריכה נובעת מן המקור ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתרומם ותתברך ובלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה מי שכל ברך כורע לו. וכן תמצא בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, מי שכל ברך כורע לו ע"כ. והנה זה מסתרי התורה, וענין הכונה בתפלה נמשך אחריו ואין ראוי לבאר ולהרחיב לו יותר במכתב: