Musar על שמות 23:25

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב (שמות י״ב:ל״ט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות וזהו עיקר הפירוש בפסוק (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה מלשון (שופטים ח׳:ח׳) ויודע בהם אנשי סכות וכן (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ מלשון (שם עג) כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל החמיץ כענין שאמרו בכורש כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב (ויקרא ב׳:י״א-י״ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש (דברים ל׳:י״ד) בפיך ובלבבך לעשותו, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה תשביתו. ודרז"ל דהיינו ביטול בלב דכתיב (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפוש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבו' ומהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצה"ר ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך. וכשם שהותר לנו החמץ אחר הז' כן עתיד שיתחדש עולם אחר השביעי וישוב יצה"ר בעולם וזה ילך עד היובל הגדול שיעקרו לגמרי, וע"כ תמצא ביום נ' לעומר שהוא כנגד נ' של יובל שכתיב שם (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה כי בו יתבטל יצה"ר לגמרי. ואמר (משלי ל׳:ה׳) מגן הוא לחוסים בו שהיא מגינה על הצרות והיא מגינה על החליים כי עם התורה א"צ לרופאים וזה דבר ברור מהבטחת הכתוב (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. ואמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, הזהיר על המצות שלא יתחכם אדם להם ושלא יוסיף עליהם כגון ד' מינין שבלולב או ד' פרשיות שבתפילין שלא יעשה מהן ה' כי כל המוסיף עובר על התורה שנא' (דברים יג) לא תוסיף עליו וגו' כי התורה תמימה שנא' (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה וגו' וכל מה שהוא תמים א"צ תוספת ומגרעת, וכל דברי התורה הם מזוקקין בלי סיג הוא שאמר דוד ע"ה (שם יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:

איכה הראשון, צרה מתוך רוחה, כמו שנאמר (איכה א, ז) זכרה ירושלים כו', ועיקר ההרוחה של ברכה הם שלשה שלמיות שהזכירו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני כו', ונרמזו בפסוק (שמות כג, כה) ועבדתם וגומר ובירך לחמך, מזוני. (שם כו) לא תהיה משכלה, בני. (שם) את מספר ימיך, חיי, אמר (איכה א, א-ב) כאלמנה בכה תבכה, רומז לאבילים בר מינן. על מזוני אמר (שם יא), מבקשים לחם. על בני אמר (שם טז) על אלה אני בוכיה וגו' היו בני שוממים. הנה במתן תורה אמרו רבותינו ז"ל (שוח"ט ח) הבנים היו ערבים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). והנה מתן תורה נתבטל בעשיית העגל, כתבתי במקום אחר הפשט על דרך המאמר בברכות (לב, ב) גם אלה תשכחנה אלה אלקיך ישראל (ישעיה מט, טו), ואנכי לא אשכחך, מתן תורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ועתה נתהפך כאן על אלה אני בוכיה, ורחק ממני מנחם, היינו (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם, על כן היו בני שוממין (איכה א, טז). ואמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וקשה הלא אין מזל לישראל. אלא תליא פירוש כמו תשובה תולה, רצוני לומר כשיש זכות אז ודאי, אבל כשהמזל גורם אז תולה כי אין מזל לישראל. וזה הוא שאמר הכתוב (איכה א, יב) לא עליכם כל עוברי דרך, כי האומות הם תחת המזלות:

עוד שם, וגם בפרק החובל (ב"ק צב, ב), אמר ליה רבא לרבה מר מארי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי ס' רהיטין רהיט ולא מטו לגברא דמצפרא כריך, ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. א"ל דכתיב (ישעיה מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כיון דלא ירעבו ולא יצמאו, ממילא לא יכום שרב ושמש. א"ל את אמרת לי מהתם, ואנא אמינא לך מהכא, (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפילה, ובירך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים בשחרית, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, עד כאן: