הלכה על בראשית 8:21

ומחמשה חושים אלו השנים גופיים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב"ה, וירא ה' וישמע וירח ולא כן השנים, ומה שהיו החושים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה אורות שבבראשית וכנגד חמשה שמות שיש לנשמה, והנה הם שלמות לגוף שהם היכל הנפש והנפש מראה פעולותיה על ידם, ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם היה שנבראו בו ה' אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים, כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו. הגודל לקנח הפה. האצבע לנחירים, ואמה לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף בהיותו ארוך מכלם, קמיצה לקנח העין, זרת והוא קטן שבכלם הוא לקנח האזן, ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו בכונה. ובסדר האצבעות אמרו חז"ל זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. וכבר באר שם ברייש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה. זרת למדידת החשן, קמיצה למנחת כהן, אמה לבנין וכלים, אצבע להזאה (ויקרא ט״ז:י״ד) והזה באצבעו, גודל והיא העבה מכלם לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע, נמצאת למד ה' אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה. ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם, כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מי השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בחמשה חושיו כי מעשה אלהים המה:

ואלה הדברים כגון שלחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות בכלן נצטוינו מצד המקבלים. וכענין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסדור לחם בבית על שלחן שנניחנו שלם ונקחנו שלם תקבל שום הנאה למעלה חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד, רק שצונו בכך לחפצו ברוך הוא שנתברך ממנו מרב מדת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם שנכתב בה אשה ליי, ואמרו מן המפרשים (רש''י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חלוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כלו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כלו ליי, כלומר שנכנס כלו במצותו לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל. ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם ענין הריח אל השם ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרב מעלתו וגדלו בגדר ענינים אלה כלל לפי שאינו גוף ולא כח בגוף, ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה (רש''י זבחים מו ב' ד''ה הנחת רוח) בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח ליי שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח יי את ריח הניחח בדרך הזה. זהו שנראה לנו בענין סדור הלחם בבית השם. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח''ג פמ''ה) וזה לשונו, אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום.

אין גוזרין ב' חרמות ביום אחד שנאמר (בראשית ח כא) לא אוסיף עוד לקלל לא אוסיף עוד להכות. וכתיב בתרי עשר בספר מלאכי (מלאכי ג ו) כי אני ה' לא שניתי וסמוך ליה במארה אתם נארים במארה בגימטריא חרם. וכתיב (נחום א ט) לא תקום פעמים צרה ואי' גוזרין חרם אלא ביום שנא' (איוב ג א) ויקלל את יומו ארור היום: