הלכה על שמות 21:2

(שמות כא ב) "עֶבֶד עִבְרִי" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה זֶה יִשְׂרְאֵלִי שֶׁמָּכְרוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין עַל כָּרְחוֹ אוֹ הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ לִרְצוֹנוֹ. כֵּיצַד. גָּנַב וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. וְאֵין לְךָ אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֶלָּא הַגַּנָּב בִּלְבַד. וְעַל זֶה שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין הוּא אוֹמֵר (שמות כא ב) "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי". מוֹכֵר עַצְמוֹ כֵּיצַד. זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶעֱנִי בְּיוֹתֵר נָתְנָה לוֹ תּוֹרָה רְשׁוּת לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לט) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לְךָ". וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ וּלְהַצְנִיעַ אֶת דָּמָיו אוֹ לִקְנוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה אוֹ כֵּלִים אוֹ לִתְּנֵם לְבַעַל חוֹב אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְאָכְלָן בִּלְבַד. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ כְּסוּת לֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ:

אָדוֹן שֶׁמֵּת אִם הִנִּיחַ בֶּן זָכָר הֲרֵי הָעֶבֶד עוֹבֵד הַבֵּן עַד סוֹף הַשֵּׁשׁ אוֹ עַד סוֹף הַשָּׁנִים שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לָהֶן אוֹ עַד שֶׁיִּפְגַּע בּוֹ יוֹבֵל אוֹ עַד שֶׁיְּגַרֵעַ פִּדְיוֹנוֹ וְיִתֵּן הַשְּׁאָר. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ בֶּן זָכָר הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת וְאֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבַּת וְלֹא אֶת הָאָח וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין. וְהַנִּמְכָּר לְגֵר צֶדֶק אוֹ לְעַכּוּ''ם אֲפִלּוּ הַבֵּן אֵינוֹ עוֹבֵד אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁמֵּת הָאָדוֹן יֵצֵא לְחֵרוּת. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁעֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּשָׁנִים אוֹ בְּיוֹבֵל אוֹ בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אוֹ בִּשְׁטַר שִׁחְרוּר אוֹ בְּמִיתַת אָדוֹן בְּלֹא בֵּן וּבְעַכּוּ''ם אוֹ בְּגֵר אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בֵּן. מִצְוָה לוֹמַר לוֹ צֵא בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּחִנָּם. וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁטָר. אֲפִלּוּ חָלָה וְהוֹצִיא רַבּוֹ עָלָיו הוֹצָאוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ב) "יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם":

ועוד⁸⁰ עתה בא להוסיף שלכמה עניינים מתחילים את השנה מחודש תשרי. וכך כתב בספר העיבור: ״לולא כי לא ארצה להאריך הייתי מביא ראיות מן התורה שתחלת השנה מתשרי. הלא תראה הכתוב אומר ׳לא תזרע׳ (ויקרא כה ד) ואחר כן ׳לא תקצור׳ (שם כה ה). ושנת השמטה תוכיח. גם היובל בעשר לתשרי. וקריאת התורה בתחלת השנה, לא בחציה. על כן כתיב ׳תקופת השנה׳ (שמות לד כב). רק ניסן הוא תחלת יציאתנו ממצרים. גם קדמונינו תקנו בראש השנה ׳זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון׳ (תפילת מוסף לראש השנה)״ (שער ב, דף ה עמ׳ ב־דף ו עמ׳ א). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״האומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה? והתשובה, כבר הזכירו חז״ל כי ׳ארבעה ראשי שנים הם׳ (משנה, ראש השנה פרק א הלכה א)״. מצאנו כתוב בסכות ״תקופת השנה״ (שמות לד כב), וכתוב ״בצאת השנה״ (שם כג טז). והנה יום צאת השנה שעברה תכנס השנה הבאה.⁸¹ ״וחג [האסיף תקופת השנה] — כתוב בשני מקומות, ושם ׳בצאת השנה׳ (שמות כג טז), כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת״ (פירוש שמות לד כב). משמע ש״תקופת השנה״ פירושו התחלת סיבוב השנה. ומצאנו כתוב כי צוה ה׳ מצות הקהל לקרא כל התורה⁸² אולם במשנה שונים: ״קורא מתחלת ׳אלה הדברים׳ עד ׳שמע׳, ו׳שמע׳, ׳והיה אם שמוע׳, ׳עשר תעשר׳, ׳כי תכלה לעשר׳, ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה״ (סוטה, פרק ז הלכה ח). בחג הסכות בשנת השמיטה (דברים לא י-יג), וכתוב ״למען ילמדו״ (שם לא יב). ואיננו נכון להיות זה אחר חצי השנה.⁸³ ״ראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כה ט-י). ועוד, כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דברים לא י-יא), ׳למען ישמעו ולמען ילמדו׳ (שם לא יב). ואם בתחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנה חצי שנה עמדו בטלים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עד). ואל יקשה בעיניך מלת ״מקץ שבע שנים״ (שם לא י),⁸⁴ כוונתו לפסוק ״ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות״, שמשמע שמצוות הקהל היא בשנה שלאחר השמיטה, בשנה השמינית. כי הנה כמהו ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו״ (ירמיה לד יד). כי שנים קצוות יש לכל דבר, והנה יש לו ראשית וסוף.⁸⁵ כך פירש ראב״ע על אתר: ״מקץ שבע שנים — תחלת השנה״ (פירוש דברים לא י). אולם במשנה שונים: ״פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר ׳מקץ שבע שנים במועד וגו׳׳ (דברים לא י)״ (סוטה פרק ז הלכה ח), פירשו ״מקץ״ — בסוף. והיתה תחלת שנת השמיטה בתשרי, שהוא החדש השביעי, בעבור כי אז יחל חצי השנה שהזריעה תהיה בו. וככה כתוב בשנת השמיטה ״לא תזרע(ו)״ (ויקרא כה ד), ועוד ״וזרעתם את השנה השמינית״ (שם כה כב).⁸⁶ ״אמרו הצדוקים, כי ׳תבואתנו׳ ראיה כי תחלת השנה מניסן. ואין זו ראיה, כי יתכן להיות פירוש ׳תבואתנו׳ — מה שתוציא הארץ מעצמה. ואם אמרו לא תקרא ׳תבואה׳ כי אם ׳ספיח׳, הנה לנגדם ׳מן השדה תאכלו את תבואתה׳ (ויקרא כה יב)״ (פירוש ויקרא כה כ). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדת, שאמר בתחלה ׳לא תזרעו׳ (ויקרא כה יא) ואחר כך ׳ולא תקצרו׳ (שם), כי הזריעה סמוכה לתשרי ולא לניסן. ועוד, אם שמנו תחלת השמיטה מניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת השמיטה. גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו זכרונם לברכה הם נכונים״.