ספר הזהר
במזלא הוה תלי, דבעא לאוקיר דקניה. והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו עד כאן. כי אני יי' רפאיך, להאי דוקא.
ספר הזהר
ות"ח, בכל אתר דכתיב ויאמר סתם, או ויקרא סתם, הוא מלאכא דברית, ולא אחרא. ויאמר: דכתיב ויאמר אם שמע תשמע וגו'. ויאמר, ולא קאמר מאן הוא. ויקרא: דכתיב ויקרא אל משה, ולא קאמר מאן הוה. אמר: דכתיב ואל משה אמר וגו'. ולא אמר מאן הוה. אלא בכל הני מלאכא דברית הוה. וכלא בקב"ה אתמר. ובג"כ, כתיב ויאמר שוב אשוב אליך וגו'. והנה בן וגו'.
מעשה רוקח על המשנה
ובמה שכתבנו בשם הזוהר שבמרה היה כעין בדיקת סוטה הן לנשים והן לאנשים שלא יהיה עליהם שום חשד שניטמאו במצרים – בזה יובן שם הפסוק (שמות טו, כו) "ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך", ודחקו כל המפרשים מאי "כי אני ה' רפאיך", ועי"ש בפרש"י. ולדברי הזוהר יתישב בטוב טעם דהא איתא בגמרא וכן פסק הרמב"ם בהל' סוטה פרק ב' הלכה ב' שאם היה הבעל בעל מום או האשה בעלת מום לא היו שותות יעו"ש, ואם כן במרה שהיו שותים ושותות כדי לבודקן על כרחך נתרפאו כולם מכל מום שהיה בהן ודאי, דמצינו דבר זה בגמרא ובמדרשים שבשעת מתן תורה נתרפאו מכל מום כדכתיב "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". ולענ"ד נראה על פי דברי הזוהר שבמרה נתרפאו מכל מום, שאם לא כן היו בהן הרבה שלא היו ראוים לשתות מי המרים והקב"ה רצה להורות כאן שהמה כולם מנוקים מעון, שאחת היתה ופרסמה הכתוב, נמצא נתרפאו אז כולם מכל מום. וגם העקרות שבהם נתרפאו כמאמר הכתוב "ונקתה ונזרעה זרע".