Quotation_auto על שמות 15:26

ולכן אמרו במדרש הזה כי זאת תורת העולה קשור למעלה מן הענין. שכתוב שם והשיב את הגזלה אשר גזל. ואם עשה כן זאת תורת העולה. כי זה עולה על כל הקרבנות. שאם האדם רוצה לילך בדרך ישר. ואינו הולך אחר הבצע והחמדה והעושר. אינו צריך קרבן. כי זאת היא תורת העולה שלא לגזול ושלא לגנוב ואם גנב או גזל והשיב את הגזילה. זהו רצון השי"ת וקרבנו ועולתו. וזהו שאמר מה טעם כי אני ה' שונא גזל בעולה. וכן הענין בעצמו בתעניות שהם במקום הקרבנות. טוב לו לאדם שלא יחטא. משיחטא ויתענה. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה' צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כלומר מה תועלת יש לי בתעניותיכם. כאומרו למען כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ומה תועלת נמשך לי. וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. והכל לעצמיכם. והתענית בעבור חטאתכם. ואם כן צום הרביעי וצום הה' יה"ר שיהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים באכילה ובשתייה. בתנאי שהאמת והשלום אהבו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וכן הענין עצמו בקרבנות שאין רצון הש"י בהם לכוונה ראשונה. כי המעשים הטובים הם נבחרים מהקרבנות. וזהו מאמר הנביא בהפטרת השבוע כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עולותיכם וזבחיכם וגו'. לרמוז כי אינו צריך קרבנותיהם. כי הוא ה' צבאות. וכל צבאות מעלה ומטה שלו. וכן הוא אלהי ישראל. ולא נקרא שמו כן בעבור הקרבנות. אלא בעבור יושר מפעלותיו. וכדי להשרות שכינתו ביניהם. וזהו אלהי ישראל. ולא בעבור קרבנותיכם. ולכן עולותיכם שהיא כולה כליל לשמי. הוסיפו על זבחי שלמיכם. שהם נאכלים לבעלים ולכהנים. בענין שיהיה הכל זבחים שלמים. ואכלו אתם הבשר ולא תתנו לי חלק בהם. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח. כלומר לא דברתי בפרשת ויקרא שהיא פרשת הקרבנות שנאמר שם וידבר השם אליו. וכן לא צויתים בפרשת צו את אהרן על דברי עולה וזבח. אע"פ שהיא מליאה זבחים ועולות. אלא שתעשו הישר בעיני השם ולא תחטאו. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. שכן אמרתי שם ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך. וזהו לאמר. וכל זה למען ייטב לכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם. באופן שעושין רע לעצמם. וזהו וילכו לאחור ולא לפנים. ואם תאמרו שלא התריתי בכם. זה שקר ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים. ועם כל זה ולא שמעו ולא הטו את אזנם. הרעו מאבותם שעשו העגל. ואבדו העשייה של נעשה (ונשמע). באומרם קום עשה לנו אלהים. ונשאר להם הכתר הב' של ונשמע. ואמרו חכמים ז"ל שמרו הכתר של ונשמע והרי הוא חשוב עלי כאלו שמרתם שניהם. משל למלך שנתן למטרונה ב' מרגליות או שני בדי הדס ואבדה האחת והיתה מצטערת. ואמר המלך שמרי זאת הנשארת. ויהיה דומה עלי כאלו שמרת שניהם. וזה להורות שהשמיעה היא דבר גדול. שהיא תלויה בקבלה ובידיעת השם יתברך. וכמו שאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ולכן אמר שלא צוה להם אלא שמעו בקולי ודברת אליהם. ואם לא ישמעו אליך באופן שבזה אבדו גם כן השמיעה. וזהו ואמרת אליהם זה הגוי אשר לא שמעו בקול השם. שאמר להם אנכי השם אלהיך. שזה הדיבור תלוי בשמיעה ובקבלה ובאמונה. באופן שאבדה האמונה שהיא הכתר השני של ונשמע. ואם כן גזי נזרך והשליכי. כלומר כי כבר אחז"ל כי בשעה שאמרו נעשה ונשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים. אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכשעשו ישראל העגל אבדו הכתר של נעשה. ונשאר להם הכתר השני של ונשמע. עד שבעונותינו אבדנו הכתר של ונשמע בימי ירמיהו. אחר שלא שמעו בקול השם. ולכן אמר נפלה עטרת ראשינו. אוי נא לנו כי חטאנו. היא הכתר של ונשמע שנשאר לך. ועתה שלא שמעת בקול ה' גזי נזרך והשליכי ותשאר ערות משניהם ושאי על שפיים קינה בקול מר. אחר אשר לא שמעת בקול ה'. ולא די זה אלא שעשו בני יהודה הרע בעיני ה'. באופן שבזה אבדו שני הכתרים של שמיעה ועשייה. הרי לך מפורש שהקרבנות לא נבחרו מצד עצמם. כי טוב לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן. ולכן סמך זאת תורת העולה עם והשיב את הגזלה אשר גזל. וזאת היא העולה על כל הקרבנות. מהטעם כי אני ה' שונא גזל בעולה. ולהורות על זה אמר מיד במאמר. ד"א זאת תורת העולה שהעולה מעולה מכל הקרבנות. לפי שכל הקרבנות באין על חטא ואשמה. אבל העולה הנקרבת לשמה אינה באה לא על חטא ולא על עון אלא על הרהור הלב. ולכן צוה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. לפי שבלילה רעיוני האדם על משכבו סליקו. ולכן ראוי שתהיה נשרפת בלילה לכפר על הרהור הלב. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו להוט אחר אש התאוה. עד שבזה מתגאה האדם. אמר עוד ד"א זאת תורת העולה כל המעלה עצמו ומתגאה לילך באש התאות. סופו ליפול באש של גהינם. כמו שביארו במאמר מדור המבול ומסדום וחברותיה. ולכן אמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שהוא אש של גהינם הדומה ללילה:

אח"כ פירש דין נפש כי תחטא. שהוא כמו יחיד שחוטא. אלא שבא לפרש שהחטא בא מצד הנפש המתאוה. ורצה לרמוז לנו בזה כי הנפש מצד עצמה אינה חוטאת. אלא מצד הגוף המורכב מיסודות ומדברים הפכים. מטעמים האחד לרעהו שרשי רתמים. ומה שיאהב זה ישנא זה. וכל אחד רוצה להתגבר על חבירו ומתגאה עליו. עד שלסבת זה כלים מאליהם. לפי שכל פועל גאה יש לו התמוטטות מדה כנגד מדה. אבל הש"י ה' מלך גאות לבש ומתלבש בעוז והדר גאון. ועכ"ז אף תכון תבל בל תמוט. באופן שהחטא בא מצד הגוף ומצד הנפש מחוברים יחד. ולכן התחילה תורת הקרבנות באדם כי יקריב מכם קרבן לה'. בסבת החטא שחטא הגוף מצד היותו מורכב מאדמה. וזהו אדם מאדמה. וזהו אד"ם אפר דם מרה. בש"ר בושה סרוחה רמה. כי מצד חומרו וגופו בלא החטא. ולפי שהגוף מצד עצמו הוא כמו דומם בלי נפש חיה. חזר לומר אם נפש אחת תחטא. וכן נפש כי תחטא. להורות שהחטא בא מצד הנפש המתאוה. ולכן כמו ששניהם סבת החטא. כן ראוי ששניהם יקבלו השכר והעונש. אחר שאיש ברעהו ידובקו. ובזה הטעם נחלקה תורתינו למצות מעשיות הראויות לגוף ולעינים ולידים ולרגלים. ולמצות עיוניות הראויות לנפש. לידע ולהבין ידיעת השי"ת. כמו אנכי ה' אלהיך וכיוצא בהם שהם תלויות בשכל ובקבלת הלב. וזהו אם שמוע תשמע לקול השם אלהיך כנגד הקבלה. והישר בעיניו תעשה כנגד העשיה. וזהו דע את אלהי אביך ועבדהו. ואלו הם שני חלקי המצות כנגד שני חלקי הגוף. שהם הנפש והגוף. והם כנגד נעשה ונשמע. וזהו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא (י"מ) כנגד השמיעה. ואת מצותיו שמור כנגד העשייה. ואלו הם הם כנגד שני חלקי האדם. וזהו כי זה כל האדם. האדם כנגד הגוף. כל לרבות הנפש שהיא כלל הכל. ולכן אמר בכאן ואם נפש אחת תחטא. ולפי שהנפש המתאות היא משועבדת לשכל הגובר עליה עד שמתחרטת. אמר מיד או הודע אליו חטאתו. מצד ידיעתו ושכלו ויצרו הטוב הגובר על יצר הרע. והביא קרבנו שעירת עזים תמימה. כי למעלה בנשיא אמר והביא את קרבנו שעיר עזים. לפי שהוא כנגד הגוף והיצר. צוה שיביא שעיר עזים זכר תמים. ובחטאת הנפש שהיא נקבה. אמר שעירת עזים נקבה תמימה. כנגד הנפש המשכלת:

דבר אחר אם שמוע בחדש תשמע בישן ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע מכאן אמרו שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה שנאמר אם שמוע תשמע. אם שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה שנאמר אם שכח תשכח. לקול ה' אלהיך אלו עשרת הדברות שנתנו מפה לפה בעשרה קולות. והישר בעיניו תעשה אלו אגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם. והאזנת למצותיו אלו גזרות שוות. ושמרת כל חקיו אלו הלכות. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך הא אם אשים אני ה' רופאך דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר אם שמוע שומע אני רשות תלמוד לומר תשמע חובה ולא רשות. תשמע זה הכלל שכל התורה כלולה בה. לקול ה' אלהיך מלמד שכל מי שהוא שומע לקול הגבורה מעלין עליו כאלו עומד ומשמש לפני חי וקיים לעולמים. והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן, מלמד שכל מי שהוא נושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו ומעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה. והאזנת למצותיו אלו הלכות. ושמרת כל חקיו אלו עריות. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ומה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך אלא אמר המקום לישראל דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה היא לכם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר רפאות תהי לשרך וגו'. ר' יצחק אומר אם אין בהן חולי מפני מה הן צריכין רפואה אלא כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך בעולם הזה ואם אשים כי אני ה' רופאך לעולם הבא. שמעון בן עזאי אומר שמוע מה תלמוד לומר תשמע מכאן אמרו רוצה אדם לשמוע משמיעין אותו מיד. לשכח משכחין אותו מיד. הוא היה אומר רצה אדם לשמוע בטובתו משמיעין אותו שלא בטובתו [לשכח בטובתו משכחין אותו שלא בטובתו] הרשות נתונה שנאמר אם ללצים הוא יליץ אחרים אומרים אם חבול תחבול אם חבלת חבולה אחת סוף שחובלין בך חבולות הרבה. א"ל רבא לרבה בר מרי כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכי מאחר שלא שם מחלה רפואה למה א"ל הכי אמר ר' יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש אם תשמע לא אשים ואם לא תשמע אשים ואף על פי כן אני ה' רופאך (כתוב ברמז תתמ"ח):