קבלה על שמות 19:2

י״ט, צריך עוד שידע כי פעולות החסד הם רבות, אך נזכור מה שיאות הנה אל המעיין. א׳‎, חסד כשמה, להועיל לאדם ולהטיבו, עוד לבטל כח החצונים המקטרגים ומקנטרים לאדם. ומפעולות המדה הזו גם כל הדברים שהם בלובן כמו האבנים שגוונם לבן שסגולתם לחסד. ומפעולותיה האהבה, ועם היות התעוררות האהבה מן השמאל עם כל זה עיקרה ותכליתה בימין, כדכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. ומפעולותיה להמשיך האדם לחכמה, וזה בכח החכמה אשר עליה מימין. ומפעולותיה, לכלול עמה הגבורה לפעול דין שיש בו חסד במקצת, כענין טביעת המצריים בים. ויש במדה זו ע״ב גשרים, והרמז אליהם ע״ב שמות שבפסוקי ויס״ע ויב״א וי״ט:

(שער כ״א), מ״ג, עוד צריך לדעת כי יש שמות קדושים תחת אלו והם כמו כנויים אליהם. ויחסו אל הכתר שם ארארית״א. ואל החכמה כ״ב אותיות בשם י״ה כזה, אי״ה בי״ה כו׳‎. וזו אל שלשה ראשונות יחד כוז״ו במוכס״ז כוז״ו. ואל החסד שם ע״ב, והוא יוצא מפסוקי ויס״ע ויב״א וי״ט, ובו רי״ו אותיות, כמנין ארי״ה שבחסד. ואל הגבורה שם מ״ב, והוא היוצא מבראשית עד וב׳‎ של ובהו, מ״ב אותיות, והם שבע שמות כנגד שבע ספירות.

[קכ] ולעיל כתבנו ששם ב"ן הוא מורה על דין הגמור, מילוי הוי' בההין, ושם מ"ה, מורה על הרחמים (מילוי אלפי"ן). ולכן אמרו, שמתחלה נסדר הנהגת הספירות מבחינת שם ב"ן. ועל פי זה, הנהגה כזאת דין גמור היה דבר בלתי אפשר להתקיים, ויצאו מהם קלקולים של העולם, שמן ההנהגה ההיא לא יגיע לתכלית הנרצה. ונאמר על זה בדרך משל – שבירת ההנהגות, ונפילת ההנהגות, ועוד דברים ומשלים בזה. ונקרא זאת עולם הנקודים, ועולם התוהו. (ונתבאר זה בארוכה בספר קל"ח פתחי חכמה, מסימן ל"ו עד סימן נ"ה ע"ש.) והאור שרומז על ההנהגה הגלוי', ושיתנהג למען יבוא על תכלית טוב, נסתלק מההנהגה בהיותה בחינת ב"ן הנ"ל – דין גמור הנ"ל. פירוש, שבהנהגה ההיא לא יבוא אל התכלית וכנ"ל.
[השמטה: ומה שכתבנו, שבתחלה יצאה הנהגה בבחינת שם ב"ן, הדין, שעלי' אמרו חז"ל – ראה שאין העולם מתקיים וכו', עליהם מרומז הפרשה (בפרשת וישלח): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" וכו', (אדום רומז לדין – כידוע שמראה הלבן מורה על חסד, והאדום מורה על דין), בלע בן בעור – הוא דעת, יובב וחושם – הם חסד וגבורה, הדד בן בדד – הוא תפארת, שמלה – הוא נצח, שאול – הוא הוד, בעל חנן בן עכבור – הוא יסוד, הדר – הוא עטרת היסוד, בחינת מלכות, והוא גם כן בחינת שם מ"ה, שהוא התיקון שיצא אחר כך, כמו שאמרו: שאחר כך שיתף עמו מדת הרחמים, ואז הי' התיקון. ולכן, לא כתיב בהדר הנ"ל מיתה כלל. וכמו שאמרו: ראה שאין העולם מתקיים בהנהגת הדין, לכן נאמר עליהם בדרך משל 'וימת', וכמו שפירש באדרא רבא זוהר נשא דף קל"ה ע"ב ע"ש, שהכוונה שנתבטל ההנהגה במקצת, אך לא לגמרי, ורק היתה במדרגה יותר נמוכה. וז"ל שם: אתבטלו ואסתלקו מההוא תיקונא כו', ולא אתבטלו לגמרי, אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה קם ביה [נקרא מיתה], עכ"ל שם. וכוונתו למה שדרשו בזוהר (שמות י"ט ב') האי קרא: "וימת מלך מצרים", על שר של מצרים (כפירוש הגר"א ז"ל). ונתבארו ענין המלכים הנ"ל באריכות רב, בפירוש הגר"א ז"ל לספרא דצניעותא פ"א ע"ש. וכן בענין האדם, כשאבד מדרגת הרוחניות שלו, שאינו משיג ברוחניות כל כך, נקרא גם כן מיתה, כמו שכתוב בזוהר משפטים דף רט"ז ע"ב ע"ש באריכות. ועיין עוד בספר פתחי חכמה ודעת דף כ"ד ע"ב, שבחינת הסתלקות – בחינה שאנו קוראין אותה פנימיות מן הבחינה שנקראת חיצוניות – נקרא זאת בדרך משל מיתה (שהפנימיות נמשל לנשמה והחיצוניות נמשל לגוף, ופירוד שלהם כפירוד הנשמה מן הגוף וכנ"ל). ולכן כשההנהגה במדרגה נמוכה, שאין בחינה עליונה מתלבשת בה, נמשל על דרך הנ"ל. והכל בדרך משל הוא, וכנ"ל. עד כאן השמטה.]