מדרש על משלי 7:3

ח תָּנוּ רַבָּנָן: (ח') [חֲמֵשֶׁת] אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים הַוְיָן [פְּסוּקֵי] סֵפֶר תּוֹרָה, יָתֵר עָלָיו סֵפֶר תְּהִלִּים, שְׁמוֹנָה. חָסֵר מִמֶּנּוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים, שְׁמוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים ו) 'וְשִׁנַּנְתָּם', שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאַל לְךָ אָדָם דָּבָר, אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר [לוֹ], אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ז׳:ג׳) "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" וְגוֹ'. וְאוֹמֵר: (שם) "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ". וְאוֹמֵר: (תהילים קכ״ז:ד׳) "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים"*). וְאוֹמֵר: (שם מה) "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים" וְגוֹ'. וְאוֹמֵר: (תהילים קכ״ז:ה׳) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, [לֹא יֵבֹשׁוּ, כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"]. מַאי, "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד, נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כ״א:י״ד) "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי 'בְּסוּפָה', אֶלָּא 'בְּסוֹפָהּ'.

וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ (משלי ז, ג). אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ, אָמְרֵהוּ. וְאִם לָאו, אַל תֹּאמְרֵהוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיָּשְׁבוּ בַּדִּין, הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן. וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א, טז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: צַדֵּק אֶת הַדִּין וְאַחַר כָּךְ חָתְכֵהוּ.

תניא (דברים ל כ) לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנא׳ (משלי ז ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר (שם ו כא) קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך ואומר (שם ג יז) דרכיה דרכי נועם וגו׳ ואומר (שם) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ר׳ אלעזר בן צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קרדום להיות עודר בו וק״ו ומה בלשאצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו חול נעקר מן העולם המשתמש בכתרה של תורה עאכ״ו. אמר רבא שרי ליה לאינש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב (מ״א יח יב) ועבדך ירא את ה׳ מנעוריו אלא קשיא דרבי טרפון משום דעשיר גדול הוה והוה ליה לפייסיה בדמים: