מדרש על שמות 19:6

הצירי - הוא מלך גדול יותר מן הפתח שהוא צָרִי (רפואה) לנגעינו ולמחלתנו, והצרי כשתהפכהו תמצאהו יצר. והצירי יש לו שתי נקודות והוא מוטל (כזה: **) ומפני מה הוא מוטל? מפני שהוא בספק, כשהקב״ה יוצר האדם יוצר אותו ביצר טוב, ומשיצא האדם מרחם אמו נתגדל עמו יצר הרע, ואם יהיה האדם ישר כמו שנברא - יהיה לו צרי, ואם לאו - יהיה לו יצר להרע או להיטיב, לכך הוא עומד בין הפתח ובין הסגול, שהפתח הוא פתח פתוח לעושי תשובה, שאם יעשה תשובה גמורה - יהיה בסגול. והסגול הוא שלש נקודות כזה == ועליו אנו סומכין בעת צרתנו, ובשמו אנו נקראין סגולה, כמו שנאמר ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים (שמות י״ט:ו׳), ודוגמתו כנגד שלשה אבות הראשונים שבזכותן אנו נצולין מכל צרה, כמו שמצינו במקומות הרבה כמו בעשיית העגל ובמקומות אחרים. לכך הכניסו הקב״ה באמצע המלכים, כדי שיסמכו כולם על זכותו.

קְדֹשִים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי עוֹלָמִי, הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין אוֹתִי בָּכֶם וּמְקַדְּשִׁין אֶת שְׁמִי בָּכֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶהוּ שֶׁאָנוּ מְקַלְּסִין אוֹתְךָ בִּשְׁמוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא גָּנַב הוּא זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ (בראשית ג, יז). בָּא נֹחַ, אָמְרוּ לוֹ: זֶה הוּא. אָמַר לָהֶם: זֶה שִׁכּוֹר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וְגוֹ' (שם ט, כא). עָמַד אַבְרָהָם, אָמְרוּ לְפָנָיו, זֶה הוּא. אָמַר לָהֶן, זֶה גֵּר הוּא שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל. עָמַד יִצְחָק, אָמְרוּ לְפָנָיו, זֶה הוּא. אָמַר לָהֶן, אוֹהֵב הוּא לְשׂוֹנְאַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (שם כה, כח). כֵּיוָן שֶׁבָּא יַעֲקֹב, אָמְרוּ לְפָנָיו, זֶה הוּא. אָמַר לָהֶן, הֵן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (שם לה, י), וְנִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְנִקְדַּשְׁתֶּם לִשְׁמִי עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי הָעוֹלָם, הֱיוּ קְדוֹשִׁים כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה. אָמַר לָהּ: הוֹאִיל וְנִתְקַדַּשְׁתְּ לִשְׁמִי, אֲנִי מֶלֶךְ וְאַתְּ מַלְכָּה. כְּשֵׁם שֶׁהוּא כְּבוֹדִי, כָּךְ הוּא כְּבוֹדֵךְ. לָמָּה, שֶׁאַתְּ אִשְׁתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לְךָ וְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתֶּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות יט, י). קִדְּשָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו). לָמָּה, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. אַף אַתֶּם תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים כְּשֵׁם שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אֶתְכֶם לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבֵּר אַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זְכִיתֶם, אַתֶּם נִקְרָאִים עֲדַת קְדֹשִׁים. לֹא זְכִיתֶם, אַתֶּם נִקְרָאִים עֵדָה רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה (במדבר יד, כז).

[אלה פקודי המשכן], זש"ה ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים (מ"ב יב טז), זה דורו של יואש המלך, שהיו עושין באמונה, שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום הלשכה, לא היה נחנס לא בפרגוד חפות, ולא בפונדיה, שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל וגו' (במדבר לב כב), ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, אמר משה לכל בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה וגו' (שמות לה ד ה). אמר ר' יוחנן לשני בקרים הביאו לכל המשכן והותירו, ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' והמלאכה היה דים וגו' (שם לו ו ז), אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לדברות, הלך ועשה משכן לדברות, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, מהו משכן משכן שתיפעמים, אמר ר' (שמעון) [שמואל] נתמשכן ב' פעמים על ידם, אמר ר' ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות עדות הוא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה, והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך, ונכנס [עמה] לפלטין שלו, ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב"ה חבב את ישראל, והביאם לפני הר סיני, ונתן להם את התורה, וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל, ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב"ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, א"ל הקב"ה סלחתי כדברך (במדבר יד כ), ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שמחלתי להם, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שמות כה ח).