שני לוחות הברית
ואלו לא חטא האדם, היה הכל בכתנות אור, והטיפה שממנה היו נולדים יוצא חלציו לא היתה נקראת טיפה סרוחה רק זרע קודש. וענין התשמיש לא היתה חרפה רק מעשה מצוה בגלוי כמו הנחת תפילין, כי לא היה ערוה מאחר שאינו מצד היצה"ר. ועכשיו שחטא נעשה הדבר ערוה וטפה סרוחה. ויעקב אבינו שהוא משופריה דאדם התחיל לתקן, דהיינו שמטתו שלימה זרע קודש מצבתה, ומעולם לא ראה קרי (יבמות עו, א), כמו שאמר (בראשית מט, ג) ראובן [בכורי אתה] כחי וראשית אוני (אתה). אבל העיקר הוא יוסף, כי מחשבת יעקב בטפה ראשונה שהזריע היתה על יוסף שחשב שהיא רחל, על כן לקח הבכורה מראובן ונתנה ליוסף שלקח פי שנים ב' שבטים, ובאמת יוסף הוא יעקב כי יוסף שומר הברית במאוד כמפורסם במעשה דאשת פוטיפרע וכנודע, כי הוא צדיק יסוד עולם ויסוד הוא ברית העליון כנודע לחכמי האמת והוא משך התפארת שהוא יעקב:
שני לוחות הברית
והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו בעת שנסתלק מן העולם שצונו וזרזנו על יחוד ה', כדאיתא במסכת (ברכות) [פסחים] (נו, א), וכדכתב הרמב"ם (הל' ק"ש א, ד). ונרמז בפסוק, דכתיב (בראשית מט, ב) הקבצו ושמעו בני יעקב וגו', וקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירושו האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו ציוה אותם שיסירו מלבם קנאה ושנאה ותחרות כאילו הם איש אחד ונפש אחד, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג, יג). דהפסוק קשה להבין, דהיה לו לומר והוא אחד מאי באחד, אלא רצה לומר, והוא יתברך אינו שורה כי אם כשישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה, דוגמת מלאכי השרת דכתיב בהו כולם אהובים כו' וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים. ואמרו באבות דר' נתן דהמלאכים מכבדין זה את זה, וכל אחד אומר פתח אתה שאתה גדול ממני, וכן איתא במדרש (ילק"ש מלכים קעו) על הכוכבים. וזהו לשון שמע ישראל, שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (ש"א טו, ד). וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת ישראל ומדבר עליהם שמע ישראל כולנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלהינו ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן לשון ספר החרידים: