Musar על רות 4:7

במדרש רבה (ב"ר ו, א) יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו), מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהי' קהת טוען את הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחילה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ נשא את ראש בני גרשון וגו', הוי יקרה היא מפנינים, ואין פנינים אלא תחילה כמה דאת אמר (רות ד, ז) וזאת לפנים בישראל, עד כאן:

והנה נבאר תחילה קצת מסוד הגלגול, ומזה יתבאר ענין זיווג ראשון ושני, ואז יתבאר ענין יבום וחליצה. בסוד טעם מצות הקבורה ^הגה"הוזה לשון הזוהר (ח"ג קמג, ב) בלאו דלא תלין נבלתו על העץ, תנא, מאן דאיקרי אדם ונשמתא נפקא מיניה ומית, אסור למיבת ליה בביתא ולמעבד ליה לינא בארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב (תהלים מט, כא) אדם ביקר בל ילין. מאי טעמא, משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו, מה בעירי לא הוו בהו ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכי כבעירי, גופא בלא רוחא, והאי גופא דהוא יקרא דכלא לא איתחזי ביה קלנא. ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין, דהא בגין דא לא עביד לינא באתרא קדישא דמלכא בארעא, דכתיב (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, משום דחזי גופא יקירא דאיברי בדיוקנא דמלכא כחד מן בעירא, הדא הוא דכתיב נמשל כבהמות נדמו:
והכוונה הוא כי האדם נעשה בדוגמת הצורה העליונה, ותבניתו ואבריו מכוון למרכבה עליונה, על כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות, ואסור לבזותו אחרי מותו. וזה רמז באמרו ולא תטמא את אדמתך, הרומז לגוף האדם הנוצר מאדמה, כי בהלינו נכנסין בו כחות הטומאה התאבין להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה:
ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים, הוזכרה בפרט בתלוי, כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. ויש בזה סוד הרמוז במה שנאמר קללת אלהים תלוי, יש שני מלאכים נקראים עז"א ועזא"ל, שהם מקוללים מאלהים, מחמת דקטרגו למריהון שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, ואפיל לון קודשא בריך הוא מאתר קדושתהון מעילא כו', עיין במדרש רות מהזוהר שהאריך. ואינון תלוין כדאיתא בהבדלה דרבי עקיבא, דאמר עז"א ועזא"ל רזי דמריהון גליין, ונקב יתהון מן נחיריהון ותלי יתהון בטורי קבל דשמשא, דשמשא לא חזיין כו', והובא ברקנאט"י פרשת בראשית. ומאחר שהם תלוין לעולם, דומה תאב להתדבק בדומה לו, כל עורב למינו:
עוד כתבו פרושים בענין קללת אלהים תלוי, כי קללת אלהים שרויה במקום התלוי שהאויר נפסד, וזהו טומאת הארץ שהזכיר אחר כן. ומכאן תבין הרחקת האדם ממקום הצואה והדומין לו, כי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש, וישתבש כוונת הלב הזך ובר. ואיסור זה גדול [ב]ישראל בזמן התפלה בהיות לבו דבק בשם הנכבד, וישראל קדושים הם, וכבוד אלהים עליהם תמיד, כענין שנאמר (דברים כג, טו) כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש: האריך הרקנאט"י וכתב עוד וזה לשונו, על דרך סוד העיבור כבר הודעתיך כי לא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד) כדי שלא לאחר גזירותיו של הקב"ה צוה שלא להלינו כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל, משל לאדם שאינו נושא אשה אחרת עד קבורת הראשונה. לכן צוה לקוברו מיד כי אולי מיד ימצא מנוח אשר ייטב לו. ראייה לזה המדרש הכתוב אחריו (דברים כב, א) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. והרמז למה שכתוב לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו נדחים. ואם השם יתעלה מחזיר אבידה לבעליה לרוב הימים נדבק בדרכיו, וזהו אמרו אבדת אחיך אבל לא אבדת גוי כמו שרמזתי בסוד העבור בפסוק וזאת לפנים בישראל, עד כאן לשונו:

והזוהר בפרשת חקת (קפ, א) האריך מאוד בענין נעל בפסוק (רות ד, ז) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, אעתיק קצת מהמאמר. זה לשונו, ויאמר אל תקרב הלום של נעלך מעל רגלך (שמות ג, ה) וכי אמאי נעל הכא. אלא אתמר דפקיד ליה על אנתתי' לאתפרשא מינה, ולאזדווגא באיתתא אחרא דנהירו קדישא עילאה, ואיהי שכינתא. וההוא נעל אוקים ליה באתרא אחרא, אעבר ליה מהאי עלמא ואוקים ליה בעלמא אחרא, ועל דא כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאני מן ביתא ביש כגון סנדלא מאי טעמא, בגין דאעבר רגלוי מהאי עלמא וסליק לון וכניש לון לעלמא אחרא אתר דמותא שארי ביה, כד"א (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ורזא דמלה היא בין חברייא, ודא כד מיתא נטיל לון. אבל בזמנא דחייא, שלף מסאניה ויהיב לבר נש אחרא, בגין לקיימא קיים קא עביד בגזירה דלעילא. נעל דחליצה כגוונא אחרא, וכלא אתר חד. תא חזי, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין האי בת נדיב לא כניש ליה לההוא בר נש לגבה, ואזיל לאתטרדא דלא אשכח אתר, וקודשא בריך הוא חייס עליה לאתבא לאתתקנא בעפרא כמה דכתיב (איוב לד, טו) ואדם על עפר ישוב, ואוקמוה. אי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוה בהאי עלמא, בעי למשרי חד נעל ברגליה, וההיא אתתא דתשרי לי' ומקבלה לההוא נעל לגבה. אמאי, אלא בגין דההוא נעל בגין מיתא הוא, ואתיהיב ברגליה דחייא אחוה, ואתתא מקבלה ליה לההוא נעל לגבה לאחזאה, דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא, והא בהיפוכא מההוא נעל דנטול מיתא מחייא, והשתא האי נעל נטיל חייא מן מיתא ובההוא נעל ההוא מיתא לא אזיל בין חייא, ואתתא נטלה ליה לגבה לאחזאה דההיא אתתא עטרת בעלה נטלה ליה ומקבלת ליה לגבה. ובעי לבטשא ליה לההוא נעל לארעא, לאחזאה דישכיך גופא דההוא מיתא, וקדוש בריך הוא לזמנא דא, או לבתר זמנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא. האי בטשותא דההוא נעל בידא דאתתא, לאחזאה דהא אתבני מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא. והשתא יתוב לעפרא דהוה מתמן בקדמיתא, כדין ההיא אתתא תשתרי למעבד זרעא אחרא ואוקמוה, עד כאן לשונו: