Parshanut על שמות 13:9

והיה לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך אות נאמר על ענין האמנתו להבא, כמו מה האות, וזכרון הוא על העבר כי בידיעת עקרי הדת ואשר הושגו לקדמונינו, הוא זכרון על עקרי הדעות שהשיגו ע"י יציאת מצרים בהשגחה ובייחס עמנו בפרט ובשכר ועונש, ולרפיון יד האומה לבלי התיאש מן התקוה העתידה כי הראשונות לא תזכורו, כי יוסיף ד' לגאול עמו הוא ענין יציאת מצרים שהוציאם בהיותם בתכלית השפלות במצב הגשמי והעדר מעלות החכמה והרוחני ובכ"ז שמר בריתו וגאלם גוי מקרב גוי וזה אות כי לא ישכח ד' עמו ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ, וזה והיה לאות על ידכה יד כהה, ר"ל כשתתמוטט ידן של ישראל שיקוו אל הנועד ע"י נביאיו, ולזכרון בין עיניך הוא בעלות על הרעיון התבוננות וההתפלספות לתור להרהר על אמיתיות המקובלות, אז אותן ענינים אשר לא היו בדמיון והיו בפרסום גדול יהיו לזכרון כי הקבלה אמיתית, ולזה בא אכילת פסח לזכרון, כי פסח, כמו שהיסח הדעת פוסל בקדשים מפני אשר נעבד בו ענין זריקה והקטרה ענין המיוחס אל העבר, וענין מצה הוא לאות כי בעי שימור לשם מצה להשתמר להעתיד מעת קצירה או לישה והוא לקוות אל העתיד בהיותם במצב העוני והשפלות כי בוא נבוא אל המטרה הרצויה ברצון השי"ת ודו"ק.

למען תהיה תורת ד' בפיך במכילתא מכאן אמרו כל המניח תפילין כאלו קורא בתורה וכל העוסק בתורה פטור מן התפילין. לכאורה צ"ע מהך דאמר בסוף פרקא קמא דקדושין נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אלמא דדבר המביא לידי התכלית ובעצמותו הוא ג"כ מצוה טוב יותר מן המסובב והכא נמי הנחת תפילין מביא לידי תלמוד, א"כ תפילין גדול יותר מן תלמוד תורה. ויש לפרש דהתם מיירי באדם שלא למד מימיו דהלמוד לידי מעשה הוא סיבה קרובה כפעולת הזריעה אל הצמיחה לא כן התפילין הוא סיבה רחוקה כפעולת זריחת השמש אל הצמיחה שאפשר גם בלעדה וזהו מסייעא לפירוש ב' בתוספות תמן עיי"ש ודו"ק.