Parshanut על שמות 20:1

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר זה אינו דומה לשאר לאמר שבתורה שהשם צוה למשה לאמר לישראל משא"כ כאן שהיה מדבר אל כל ישראל, לכן נראה כמו שכתב הרמב"ם שכל עיקרי הקבלה הוא אינו מן המופתים, שכל שמאמין מצד זה יש בלבבו דופי, רק מצד שת"ר אלף אבותינו המה עדים נאמנים שהגיעו לתכלית הנבואה וראו כבוד ד' ושמעו עשרת הדברים והמה מנחילי הקבלה דור לדור, וכמו שאמר שאל אביך ויגדך כו'. וזה שאמר וידבר אלקים וכו' לאמר, היינו שכל ישראל השומעים יאמרו לבניהם ובניהם לבניהם עד עת קץ הימין מצב הר סיני ועשרת הדברים [וכן דריש בירושלמי הך לאמר דאז ישיר כו' מה ת"ל, לאמר לדורות כו' היינו שעל כל צרה יאמרו השירה או ההלל יעוין ירושלמי סוטה פרק ה'] והנה המכילתא מפרש לאמר שהיו ישראל אומרים על הן הן ועל לאו לאו, היינו שקבלו מצות עשה לעשותה, ומל"ת שלא לעבור עליה, ורע"ק סבר על הן הן ועל לאו הן, הוא שהיו מקבלים לעשותן, ואזדא רע"ק לטעמו שדריש בשירת הים במכילתא ובסוטה סוף פרק כשם, לאמר שהיו אומרים על כל השירה מענה אחת אשירה לד' כגדול המקרא את ההלל, וכן הכא היו אומרים על כל דבר אתה הוא ד' אלקינו אשר הוצאתנו מארץ מצרים פירוש וחייבים אנחנו לשמור מצותיך וכדאמר שם בגמרא לאמר אמילתא קמייתא, אבל רבנן סברי כקטן המקרא ההלל, ולאמר אכולי מלתא ומלתא, כן הכא אמרו כל מצוה לא יהיה לנו אלקים אחרים על פניך כו' ור' ישמעאל סבר כר"א בנו של ריה"ג, ויש להאריך בזה ודו"ק.