צרור המור על התורה
ובמדרש הנעלם אמרו מה טעם ויקרא אל"ף זעירא. לפי שמלך שהולך לבית עבדיו אינו דרך כבוד לו. וראוי לבא שם בהחבא. וכן בכאן הש"י הוצרך לירד מכסאו שהם השמים. והלך לישראל לומר ועשו לי מקדש והלך לשכון בתוכם. ראוי לבא בהחבא באל"ף זעירא. ד"א למה אלף זעירא לפי שכבוד הש"י וקדושתו הוא בארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה. וכשהוצרך לצאת מהיכלו ולילך חוצה לארץ כביכול הוא ממעט כבודו. ולכן נכתב ויקרא באלף זעירא. ועוד אמרו שם מאהל מועד למה נאמר. אלא וידבר אליו מעסקי אהל מועד שעתיד ליחרב בהמ"ק. וזהו ויקרא אל משה כמו שאמר ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד. ובמקום גילה שם תהא רעדה. ומה תיקון לזה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. לרמוז שבזכות הקרבנות יתקיימו בארץ. ע"ד שאמרו בפסוק קחה לי עגלה משולשת. אמר לפניו תינח בזמן שבהמ"ק קיים. אבל אח"כ מה תיקון יש להם. זכירת הקרבנות מכפרת. והתענית ג"כ הוא מזבח כפרה. והיינו דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כי יקריב קרבן לה' לא נאמר. אלא כי יקריב מכם קרבן לה'. שהקרבן הוא מהאדם. וזהו בתענית שמתמעט החלב והדם:
צרור המור על התורה
ולהורות על זה תמצא שזה הספר הוא כנגד ספר בראשית. שאעפ"י שהם חמשה חומשי תורה אינם אלא ארבעה. כי ספר ואלה הדברים הוא זכרון דברים הראשונים של שאר הספרים. ונשארו ד' ספרים. שנים כנגד ספר ואלה שמות. וספר בראשית הוא ספר תולדות אדם ודור המבול ודור הפלגה ולידת האבות. שבאו לתקן מה שעוות אדם הראשון. וכנגד זה בא ספר ויקרא. שבו לתקן העולם בבריאת עולם חדש בשבעה ימי המילואים. דכתיב ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים. שהם כנגד ז' ימי בראשית. ולכן נקראו ז' ימי מילואים. שהם ממלאים מקום הראשונים וממלאי הגומא. ובתחלת זה הספר נברא אדם הראשון והוזכר שמו. דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ואחר שמתו בני אהרן בשמיני למלואים נצטווה אהרן יין ושכר אל תשת ולא תמותו. ולפי שהוא עומד במקום אדם הראשון. שכן אמרו בששי נתרחק אדם ובמשכן נתקרב אדם. דכתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וכשם שנצטווה אדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ואז"ל גפן היתה. כן כתב באהרן יין ושכר אל תשת. ולכן סמך מיד את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. ולפי שבסבת חטא אדם הראשון נמשכו ממנו כל מיני טומאה וזיבה וקרי. כן צוה מיד אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת. ולא אמר איש או גבר אלא אדם. לרמוז לאדם הראשון שממנו נמשכו אלו הטומאות והנגעים וכל מיני זיבה. שנתהוו ממנו בק"ל שנה שהיה פרוש מאשתו. ונדבקו אליו פגעין בישין ונגעי בני אדם ורוחין בישין. ולכן אמר בשיר של פגעין ונגע לא יקרב באהליך. ולכן יש בזה המזמור מאה ושלשים תיבות כנגד אלו המאה ושלשים שנים. ולכן כופלים פסוק אורך ימים להשלים המניין. ואחר כך חזר למיתת בני אהרן ולפרש הלכות יוה"כ. שהוא לכפר עון העגל ועון אדם הראשון שהוא עון נחש הקדמוני. ושאר הספר כולו הוא טהרת הטמאים לבער אוב וידעוני. ודיני עריות ומומי הבהמות ומומי הכהנים. שכולם צריכין שיהיו תמימים. אחר שהם באים לכפר על מום וחטאת האדם. זה ספר בראשית שהוא כנגד ספר ויקרא. ספר ואלה שמות בנ"י הוא כנגד ספר במדבר סיני. ששם צוה על מנין ישראל ודגליהם שהוא כנגד ואלה שמות בני ישראל. ששם נמנו במספר שבעים ובמספר שש מאות אלף: וכן ענין הדגלים דכתיב שם איש על ידו לדגליהם. כן כתב שם ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שפירושו בדגל פרושה כמו שפירשתי שם. וכמו שביציאת מצרים יצאו ערב רב. שהם היו סבת כל העונות ועשיית העגל. כן בספר במדבר סיני הזכיר ג"כ עון המרגלים והאספסוף ועון שטים. שכל זה בא מצד ערב רב. ואין להאריך בזה כי המעיין ימצא הכל דוגמא זה לזה:
צרור המור על התורה
ולפי שענין הקרבנות הוא מסודות התורה. אמר דבר אל בני ישראל הם יחידי סגולה. תדבר אליהם ותלמדם ענינם וסודם. ואמרת אליהם לכלל העם ענין הקרבנות הצריכים להם. בין קרבנות חובה בין קרבנות נדבה. וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. כלומר אעפ"י שסודם גדול. ההוצאה מעוטה. מן הבקר ומן הצאן המצויים אצלכם תקריבו את קרבנכם. ואיני מטריח עליכם לבקש איל וצבי ויחמור בין ההרים. רק שיהיה תמים בלא מום. וסמך ידו על ראשו. להתודות חטאתו. ובזה ונרצה לו לכפר עליו החטאת. או לבטל הגזירה אעפ"י שנגזרה. וענין הקרבנות. רוב המפרשים הסכימו שהקרבן הוא מנחה לה' ואין מנחה אלא לגדול. ואין גדול כה' אלהינו. על כן נזכר השם המיוחד בקרבנות. כמו שאמר בן עזאי בסדר קדשים בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות. שלא כתב בהם לא אל ולא אלהים אלא לה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. והמנחה יש לה שלשה ערכים. ערך הנותן. וערך המקבל. וערך המנחה עצמה. אצל הנותן כבר כתב כבד את ה' מהונך. והמנחה ראויה להיות מהנבחר. אם כן פר אחד איל אחד הוא טובו של אדם לשלח לקונו. אצל המקבל איזה דבר יקח האדם לשלח לקונו. הירצה ה' בכף אחד י' זהב. הירצה ה' באלפי אלים. כבש אחד בן שנתו לעולה. ואין זה נכון. וי"א שקרבן הוא לשון קריבה ואחדות. והטוב שיש לאדם לשלוח לבוראו למנחה להתקרב אליו. הוא רוחו ונשמתו. כאומרו זבחי אלהים רוח נשברה. ובטעם הקרבן י"א שהוא להבריא הנפש החוטאת שהיא טמאה. והקרבן הוא מטהרה ומבריאה. ואחרים אומרים שהוא להשפיל יצר האדם וכוחו החמרית. ובראות האדם פרו ואילו דמו נזרק וחלבו נקטר על חטאו אשר חטא. יכניע יצרו וישפל גאותו. כי הוא היה ראוי לאותן העונשים: