Quotation_auto על שמות 15:25

ואלה המשפטים. כבר אמרו שהתורה דינין לפניה ודינין לאחריה. דינין לפניה שם שם לו חק ומשפט. ודינין לאחריה ואלה המשפטים. וזהו להורות על מעלת התורה ועל מעלת המשפטים. מעלת התורה והמדע והמצוה הוא התכלית. ולכן צריך ליזהר בה מאד ולשים שמירה לפניה ושמירה לאחריה. שהם כמו גדר לכרם. בענין שלא יגעו בכרם. וכן אם יבואו לטעות וליגע. יגעו בגדר ובמשפטים ולא בכרם. וכמו שאמרו עשו משמרת למשמרתי. ולכן אמרו משל למלך שמוליך שמירה לפניו ואחריו והוא באמצע. מעלת הדינים שהם מוזכרים בראשונה ובאחרונה והם תחלת המחשבה וסוף המעשה. והם מקיימים העולם. שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ולכן הם סמוכים לתורה לפניהם ולאחריהם. להורות שאינם כמשפט הכותים אלא הם דבקים בתורה מכל צד. ודבקים באמת. ולכן הם שוים בכל זמן וקיימים כמו האמת. וזהו משפטי ה' אמת וגו'. ולכן אין לשום דיין להטות מדין התורה ולסמוך על דעתו. אם לא יהיה בכח פשרה מדעת הבעלי דינים. ולזה אמר ואלה בוא"ו. להורות שכמו שי' הדברות הם תורת אמת. כן המשפטים הם תורת אמת ואין לנטות מהן. וכן אמרו צריכין דרישה וחקירה לדרוש על פי התורה איזהו מקומן. וזהו ודרשת וחקרת והנה אמת נכון הדבר מצד תורת האמת. וכן חקירת העדים כי על פיהם יתברר הדין. ולכן אמרו כי בזה הפסוק כלולים כל דרכי המשפט והפשרה. בגמטריא ואל"ה. וצריך אתה לחקור העדים. המשפטי"ם. הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. אש"ר אם שניהם רוצים. תשי"ם תדין שניהם יחד מהרה. לפניה"ם לא פני נדיב יהדר התנכר מהם. הרי כאן כלולים כל דרכי המשפט והפשרה ושלא יעשו עוות הדין לגדול ולקטון ולא ענוי הדין. ושהכל תלוי בבדיקת העדים:

ויצו ה' אלקים על האדם תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי רבי חידקא אומר אף על הסירוס רבי שמעון אומר אף על הכשוף רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו לא ימצא בך מעביר בנו וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך לא ענש אלא אם כן הזהיר רבי אלעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן. מנא הני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו אלו דינין וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר ונוקב שם ה'. אלקים זו ע"א וכן הוא אומר לא יהיה לך אלקים אחרים. על האדם זה שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם. לאמר זה גלוי עריות וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו. מכל עץ הגן ולא גזל. אכל תאכל ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זה ע"א מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך וגו' וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה מאן דאמר עשו משעת עשיה מאן דאמר כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר על הדם מן החי מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו דמו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא כיוצא בו אתה אומר רק חזק לבלתי אכול הדם ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח ולמה לי למיכתב בסיני כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה רבי שמעון אומר אף על הכשוף דכתיב מכשפה לא תחיה וכתיב כל שוכב עם בהמה וגו' כל שישנו בכלל כל שוכב ישנו בכלל מכשפה לא תחיה רבי אלעזר אומר אף על הכלאים דאמר קרא את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר. בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה ושמרתם מצותי וגו' חקים שחקקתי לך כבר התם ושמרתם את חקותי חקים דהשתא הכא את חקותי תשמרו חקים דמעיקרא תשמורו. ודינין בני נח אפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה ז' שקבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט שבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלקיך ואמר ר' יהודה אמר רב כאשר צוך במרה אמר ר' פפא האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך דתנא דבי מנשה ז' מצות נצטוו בני נח עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי סירוס וכלאים רבי יהודה אומר אף על ברכת השם ויש אומרים אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר ר' יהודה ויצו ה' אלקים על האדם. אלקים אני ולא תקללני אלקים אני ואל תמירני אלקים אני יהי מוראי עליך כמאן כיש אומרים. ותנא דבי מנשה אי לא דריש ויצו הני מנא ליה לעולם לא דריש והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות דכתיב ותשחת הארץ ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה דכתיב פן תשחיתון. עריות דכתיב כי השחית כל בשר ואידך בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם ואידך קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל דכתיב כירק עשב נתתי לכם ואמר ר' לוי כירק עשב ולא כירק גינה. ואידך ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו ואידך ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה ואידך לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מהעוף למינהו ואידך לצוותא בעלמא:

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה. להורות שכל ההשגות שהשיגו אח"כ היו נראות בעיניהם חסרות ומרות. ואולי על זה רמזו ויורהו ה' עץ. ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא. ואולי שענין אלו המים המרים היה לבודקם כסוטות. לפי שרצה הש"י לנקותם ולזככם. בענין שיהיו ראויין לקבל התורה. לפי שהיו באין ממצרים מארץ טמאה ואולי נתערבו בהם וילמדו מלשונם. ולכן אמר כי מרים הם. כמש"א בסוטה מי המרים. ורצה השם לבחון אם יהיו מבחינים בין מר למתוק. ואם המרירות של מצרים ממעשיהם היה עדיין בפיהם. ימתק להם מרירות מי מרה. או לא ירגישוהו. וכשראה הש"י שלא יכלו לשתות מים ממרה. ראה שלא היה בפיהם מרירות מצרים. ושהיו מוכנים לקבל התורה. ולכן ויורהו ה' עץ התורה. ולפי שלא היו עדיין מוכנים מכל וכל. לא נתן להם אלא קצת מצות כאומרם שבת ודינין במרה איפקוד. וזהו שם שם לו חק ומשפט. ושם נסהו בהתחלה זו לעתיד. וזהו ויאמר אם שמוע תשמע. בהתחלה זו לקול ה'. לאלו המצות שאני מצווך בכאן. כל המחלה אשר שמתי במצרים. מדעותם הזרות והנפסדות. לא אשים עליך כי אני ה' רופאך מכל וכל. וזהו שארז"ל שכולם נתרפאו במ"ת. ואמרו ומנין שלא היו בהם עורים שנאמר וכל העם רואים. ומנין שלא היו בהם פסחים שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר. לרמוז שלא היה בהם פוסחים על שתי הסעיפים בדעותם. ולא הולכים אחר מראית עיניהם. שכבר נתרפאו כולם. וזהו כי אני ה' רופאך. מכל וכל. ובזה לא יקשה מה שאמרו אם אין חולי למה הוצרך רופא. וי"א ושם נסהו. למשה גידלהו כמו נסה עלינו. וזה כשנתן לו חוקים ומנהגים כמלך שמנהיג עצמו בדתי המלכות. וע"ד הפשט אמר ויורהו ה' עץ ולא אמר ויראהו. אלא ויורהו שהורה לו טבע וסגולת זה העשב כיצד ימתקו המים. וזהו שם שם לו חק ומשפט. כי החק הוא הדבר שאינו ידוע כמו הסגולה שאינה בטבע הדבר. וזהו והייתם לי סגולה. שפועלים שלא בדרך טבע. אלא בסגולה אלהית מצד המצוה להוריד טל ומטר ולעצור המגפה באמרם י"ג מדות וכיוצא בו. והמשפט הוא הדבר שיש לאותו עשב בטבע ולא בסגולה. ושם הורה לו אלו השני דברים. וזהו ושם ניסהו. לאותו עשב. ולפי שידוע שיש עשבים שיש להם סגולות נפלאות להחיות ולרפאות כל החלאים. וכל זה השיג שלמה בחכמתו ועשה ספר רפואות מסגולת כל העשבים עד האזוב אשר בקיר. עד שכל העולם היו טועים אחר זה הספר. והיו מסירים בטחונם מהש"י. ועל זה אמרו בברכות ו' דברים עשה חזקיהו. על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו. גנז ספר רפואות והודו לו וכו'. והטעם לפי שלא יטעו העולם אחריו ולא יתפללו על חוליהם. לזה סמך מיד ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. כלומר אעפ"י שהורתיך סגולות העשבים לא תחוש אליהן. כי אם תשמע לקול ה' אלהיך כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ולא תצטרך לספר רפואות ולא לסגולת עשביהם לא לטבעיהם וזה קישור נפלא. ומה שהקשו בכאן והאריכו המפרשים למשמש. אין כל חדש תחת השמש. ובמסכת סנהדרין פרק חלק הקשו זאת הקושיא. איני יודע אם הוא מרי בר רחל ששאל דבר זה לר' יוחנן. וא"ל הפסוק מעצמו נדרש. והרצון בזה שהכתוב אמר אם שמוע תשמע. וכל אם ידוע שהוא מלה תנאית. ומביא עמו אין. ולא כתנאי בני גד אם יעברו ואם לא יעברו. וא"כ כשאמר בכאן אם שמוע תשמע יהיה כן. אעפ"י שלא פירש אם לא תשמע. הוא מובן מצד עצמו. וז"ש מעצמו נדרש אם תשמע כל המחלה לא אשים עליך. ואם לא תשמע אשים. ואפ"ה אני ה' רופאך. וז"ש הרב הגדול רש"י ז"ל ואם אשים אני ה' רופאך. והוציאו מלשון התלמוד: