Quotation_auto על שמות 22:6

והקדוש רשב"י זכרונו לברכה שכתב על פסוק בידך אפקיד רוחי. שצריך האדם להפקיד נשמתו ביד השם בלילה. בענין שבזה יהיה לו בטחון שהשם יתברך יחזיר לו פקדונו. ואע"פ שהאדם חייב לו נשמתו ממקום אחר. השם לא יעכבנה אחר שנתונה לו בפקדון. וזהו פדית אותי ה' אל אמת. החזרת לי נשמתי לפי שאתה אל אמת. וכן יש לכל אדם לעשות אם יהיה פקדון בידו מחבירו שלא יעכבנו בחובו. אלא שיש לו לשומרו ולתקנו ולהחזירו. כמו שאמרו על פסוק חדשים לבקרים. ועל כן יש לו לומר פסוק בידך אפקיד רוחי בלילה. אבל ביום אין לתת נפשו לו בפקדון אלא במתנה גמורה. וזה כשאומר בנפילת אפים לדוד אליך ה' נפשי אשא. שכתב שראוי לאדם לכוין ולומר אליך ה' נפשי אשא במנחה במתנה גמורה. לא כמו בלילה שנתתיה לך בפקדון. אבל עכשיו אני ידעתי שחטאתי חטאים גדולים שאני חייב עליהם לתת נפשי. ולכן אליך ה' נפשי אשא. אבל אני בוטח בך שלא תגמלני כרעתי. וזהו אלהי בך בטחתי אל אבושה. גם כל קויך לא יבושו ותחזיר להם נפשם. ולפי שאני איני יודע דרך ישכון אור. דרכיך ה' הודיעני. ואמר שיש אנשים פתאים שאין מכוונים בזה ואומרים אליך ה' נפשי אשא. ולפי שהם חייבים הם נענשים בדיבורם ולוקחים נפשם מהם בעונם. ולזה אמר בענין הפקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. בשום ענין בין שיהיה חייב לו או לא יהיה חייב לו. ובמדרש הגלוי אמרו ודרשו זה על מעשה העגל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. שנתנו ישראל נזמיהם לאהרן. אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא וגו'. על כל דבר פשע זה פשע העגל. וזהו על שור דכתיב כתבנית שור אוכל עשב. לא כשאר שוורים אלא אוכל עשב שהוא מטונף בעשב. על חמור אלו ערב רב. שנקראו בשר חמורים בשרם שעשו העגל. כמו שאמר במקום אחר ידע שור קונהו. שהיו מתוכחים הנביא והשם זה אומר ישראל עשאו וזה אומר ערב רב. אמר מי ידע דבר זה אלא העגל עצמו. וזהו ידע שור קונהו. באו ושאלוהו מי עשאך. והשיב וחמור אבוס בעליו. שהם המצריים שנקראו חמורים. דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואז אמר השם יתברך לא אמרתי לך כי עמי לא ידע ישראל לא התבונן. כן אמר בכאן על חמור אשר יאמר כי הוא זה. שאמרו כי זה משה האיש. עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. הם שני בני אהרן נדב אביהו שמתו בעון העגל. וזהו אם ימצא הגנב ישלם שנים. והם הבנים שמתו בעון אביהם:

כי יגנוב איש שור או שה אף הטובח והמוכר היו בכלל שנאמר אם ימצא הגנב והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שישלם תשלומי ארבעה וחמשה לכך נאמרה הפרשה כי יגנוב איש שור או שה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וטבחו אין לי אלא טובח מוכר מנין תלמוד לומר ומכרו. עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב. אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר ומכרו ללמדך שאין עונשין מן הדין.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום. הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף דאפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב. אמר רבא דיוקא דמתניתין כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל. דיוקא דמתניתין כרב דתנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואילו כפירת טענת פרוטה לא קתני. ותנן נמי (האונאה) [ההודאה] בפרוטה ואילו כפירה בפרוטה לא קתני. וקראי כוותיה דשמואל דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב וכו' וקאמר רחמנא כי הוא זה. ורב אמר לך ההוא מיבעיא להודאה במקצת הטענה. ושמואל אמר לך כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת והודה במקצת חייב. ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה. ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא. דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה. ושמואל אמר לך אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כל שנים אבל דבר חשוב לא בעינן קא משמע לן. הטענה שתי כסף אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת הלוה אבל לעדות עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב מאי טעמא דכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחר מחייבו שבועה. הגונב הקדש מבית בעלים פטור מאי טעמא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מאי טעמא וגונב מבית האיש: