Chasidut על משלי 22:10

ונמצאת אומר מכל זה אשר תיכף בטילין ומבוטלין ממנו כל כוחות הרע ויצר הרע כי נשרפו באש ההבערה כאמור ולא ישפוט אותו היצר הרע עוד. ומעתה הנה היצר טוב שופטו ונעשה הוא השליט ומולך ומושל בכל אשר לו ולבו ברשותו אז, ומשנה כל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו מכאשר היה ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו לשם ה' אחד, שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ונמצא נשתנה לבריה אחרת ולאדם אחר וכמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל (הלכה ד') מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ותחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני איש אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה וכו' עד כאן. ממש כדברינו כי נעשה בריה אחרת כי הלך מאתו כוחות הרע כשלחו כלה גרש יגרש אותם ואדרבה מאויב נעשו לו אוהב, כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי בגודל לבת אש שעבר בו עבירה עתה יעשה בו מצות ה' כאשר הארכתי בבחינה זו בספרי סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג') על מאמרם (עיין תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וזו בחינת (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומזה זדונות נעשה לו כזכויות ונעשה ממלאך הרע מלאך טוב. וגופו ונשמתו מתחדשים בעשיות אחרות ובמדות אחרים ונעשה כאילו נוצר עתה מחדש ועל כן רמז בו ב' יצירות, כי על התשובה, מראש הבטיחנו וקודם שנברא העולם נברא התשובה ועל כן בעת יצירתו יצר אותו בשני יצירות לומר אף אם יתלכלך בעפר ארץ העמים מכוחות הרעות, יתחדש כנשר נעוריו, ומגרש לץ ויצא מדון (משלי כ"ב, י') והוא עם כל כח חושיו בצל שדי יתלוננו ותחת כנפיו יחסו ושלום על ישראל.

וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וגו' ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו וגו'. להבין סמיכת אזהרת משה למה שלמעלה ולכאורה אין כאן מקומו, ולמעלה בעת שאמר להם הוא הלחם אשר נתן ה' וגו' היה לו לבאר דיניו שאסורים להותיר עד בוקר. ונראה, בהקדם להבין למה לא העדיף המרבה, כי בשלמא הממעיט לא החסיר זה הוא מדרכי אלהינו יתברך לשלוח ברכה במעשה ידי אדם וימלא לו חסרונו, כאשר נמצא מקום על מה לחול ברכתו כמו בשמן של אלישע (מלכים-ב ד', ב'-ו') וכדומה, ועל זה אומר הכתוב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ששולח ברכה במעט להיות מתרבה, אבל להחסיר את המרבה את אשר כבר לקטו לכאורה מה איכפת להבורא בזה, אם כבר נקט למה יחסרו מיגיעתו. ואמנם הנה נודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) שרוב מצוות התורה הן עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים וכן הוא אומר (משלי כ"ב, י') הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וכו'. וכן בדברי חכמי האמת ז"ל ועל כולן בזוה"ק (יתרו פ"ב:) קראו לתרי"ג מצוות התורה תרי"ג עטין שהן עצות אל האדם, איך להתקרב אליו יתברך בכל לבבו ונפשו ומאודו. ונודע לכל מעלת הבטחון בבורא יתברך שאין לו שיעור וערך כי תדע שאם אדם ישתדל בכל עוז וירבה בעשיות בכח חכמתו אשר עליו ובכח גופו ולא ינוח ולא ישקוט מלעסוק יומם ולילה בצרכי פרנסתו, לא יהיה לו אף פחות משוה פרוטה יותר ממה שקצב לו הבורא ברוך הוא שירויח בזה השנה או בזה השבוע וכדומה, וכן אם ימעט בהשתדלות ועסקי צרכי טרפו ומזונו ולא יעשה בהם כי אם בשעה אחת או שתים מן היום, לא ימעט לו מאשר גזר עליו הבורא, ואכן זאת היא שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה בעסקי פרנסתו, שלא יניח כל העסקים וישב בטל, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר עסק מה כמו שהוא מפורש בתנא דבי אליהו וזה הכל נמשך מחטא האדם הראשון שנתקלל האדם והארץ ולא יכלו להתברך כי אם באיזה עשיה אבל בעת התיקון ודאי שיהיה אדם מתפרנס בלא יגיעה ובלי שום עשיה כלל, כמו חיה ועוף שמתפרנסים שלא בצער, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כי בעת התיקון לא יצטרך האדם לשום עשיה, רק שהארץ תוציא שם צמחה בכל עסקי הצטרכות האדם, אבל עתה עבור החטא מוכרח האדם להשתדלות מה, אבל כל ענין השתדלות אינו רק על דרך הזריעה באדמה, אשר לא יוכל האדם לומר אשב בביתי ולא אחרוש ולא אזרע ותהיה התבואה גדילה בארץ רק שהוא מוכרח להשתדלות מה והיא הזריעה בארץ, אבל אחר הזריעה הרי כל ימי הגידול הרי הוא יושב בטל, ולא יועיל לו כלל אם ישב כל היום אצלה ויעשה בה דבר או לא והכל בגזירת הבורא יתברך. וכן הוא בכל העשיות, האדם הוא מחויב לעשות איזה דבר בהשתדלות, אבל שלו אינו כי אם ההתחלה, והגמר הכל הוא ברצון הבורא יתברך ולא יועיל לזה כלל שום ערמות ותחבולות, ובזה תדע שאדם אשר ישיג איזה חפץ ממון או שאר דבר, קצת באיסור, כמו אבק גזל או רבית וכדומה, אינו אלא פתי וחסר לב, כי מה שהיה ראוי לו להרויח בזו השעה, אם היה ממתין וגובר על יצרו ברגע הזה, ודאי היה מגיע לו זה הריוח בהיתר בשעה זו ממש אחרי שכבר כן נקצב עליו, ובודאי אם היה אדם עוסק בתורה בשני שלישי היום או בשני שלישי שבוע והשאר היה עוסק במשא ומתן, היה מרויח כל אשר נקצב עליו כמו בטרחתו בכל היום בלתי ספק, ועיין בזה בדברי הרב החסיד הקדוש בחובת הלבבות בשער הבטחון שהאריך בזה עיין שם.