Chasidut על שמות 12:16

ולדעתי יתבאר על פי זה הגמרא דר"ה (דף י"ז ע"א) אמר ר' אבוהו למה תוקעין בשופר של איל, ר"ל דודאי גוף מצות שופר הוא משום להחריד לבות ישראל להודיע להם שישובו, ובאמת מדינא כל השופרות כשרין כמבואר בהמשנה (כ"ו ע"א), רק דמכל מקום מנהג ישראל לתקוע בשופר של איל, ומנהג ישראל תורה היא ורצון השי"ת והוא מצוה מן המובחר, דבהא הלכתא כר' יהודה דאמר של זכרים כפופים, והיינו אילים כמבואר כל זה בגמרא שם (כ"ו ע"ב), ואי כדי לזכור עקדה, ודאי אין זה טעם המצוה, דהא השי"ת לא ציוה לאברהם ליקח האיל, ואי היה הטעם של המצוה של תקיעת ראש השנה משום זה, היה מצויהו ליקח איל. אלא ודאי דהטעם המצוה הוא טעם אחר, רק שאנו עושים משום זה, איך מותר לנו להשתמש לצרכינו בהמצוה לכוון לתועלתינו, אם אין זה כונת המצווה ית"ש, והוי כמשתמש בשרביטו של מלך. ועל זה משני אמר הקב"ה תקעו וכו', ר"ל שהקב"ה נתן לנו רשות על זה, והוא מדכתיב יום תרועה יהיה לכם, דהאי לכם לא נדרש בשום מקום, כמו דדרשינן במקום אחר דכתיב לכם. וצריך לומר גם כן כמו דדרשינן (ביצה כ"ח ע"ב) גבי יום טוב לכם (שמות יב טז), לכל צרכיכם, והיינו לתועלתכם בשופר של איל, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד בפירוש דברי הגמרא ומיושבים כמה דקדוקים. ועל פי זה יתבאר מה שסיים הפייטן יום תרועה יהיה לכם, דר"ל מאחר דאמר דהמטבע של העקדה נזכר על ידי שציוה לתקוע, והיינו על ידי שתוקעין בשופר של איל, ושמא תאמר איך משתמשין בשרביטו של מלך כיון דאין כונת המצוה משום זה, לזה אמר יום תרועה יהיה לכם, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, והענין הוא כי מבואר בגמרא (ר"ה דף כ"ט ע"ב) דכתוב אחד אומר יום תרועה (במדבר כט א), וכתוב אחד אומר זכרון תרועה (ויקרא כג כד), לא קשיא כאן בראש השנה שחל להיות בחול, כאן שחל להיות בשבת, ואף דמסיק דמדרבנן הוא, מכל מקום הכל רמיזא באורייתא אף מידי דרבנן, ועל זה יש לתמוה הלא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (שבת ס' ע"ב), אם כן למה לא קפדה התורה ביום טוב, הן אמת דלרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכו', לא קשיא דהא קיימא לן (ביצה י"ב ע"א) אין עירוב והוצאה ליום טוב, ומעביר ד' אמות ברשות הרבים תולדה דהוצאה הוא כמ"ש התוספת בריש מסכת שבת (דף ב' ע"א), מכל מקום לפי ההוה אמינא קשה. גם לפי תירוץ רבה, מכל מקום קשה למאן דאמר יש עירוב והוצאה ליום טוב עיין במסכת יום טוב (דף י"ב ע"א). וצריך לומר כמ"ש דקדש דראש השנה שהוא יום טוב, הוא רק משום שתוקעין בו, בזה מעוררין קדושת ישראל באילו של יצחק, לכך הוי קדש, לכך לענין התקיעה מעלימין מה שהוא יום טוב, רק כאלו היה ראש חודש בלבד, דהא אדרבא זה הגורם היום טוב, דאי לאו הכי יום טוב ביום המשפט מאי בעי, כמו שאין אומרים הלל בראש השנה מטעם זה כמבואר בגמרא (ר"ה ל"ב ע"ב). והיינו תקעו בחדש שופר כאלו הוא רק ראש חודש, בכסא ליום חגינו, דבענין התקיעה מעלימין החג דהא זה הגורם החג, כי חק זה לתקוע לישראל, הוא בעת שמשפט לאלקי יעקב, ואם כן חג מה בעי אז, רק דאדרבה התקיעה גורם לזה, ומרמז גם כן לישראל, ר"ל שיתעורר קדושת ישראל בעת שמשפט לאלקי יעקב, דהיינו בהעדר קדושת ישראל כנודע, וגם לאלקי דייקא, בעת שאין חלות שם הויה כל כך, דהיינו בחול דלא נזכר על היום רק שם אלקים, דאז אין קדש להפקיע מידי שיעבוד דין הקשה לאלקי יעקב דהוא דינא קשיא כמבואר בזוהר (והובא בשבט מישראל סי' פ"א), על כן חק לישראל, ועל ידי זה יום טוב קדש הוא, והבן כי נכון הוא בס"ד.

עוד יש לומר, על פי דברי העוללות אפרים שם במאמר מ"ד בענין ימי עליה וימי ירידה, עיין שם. ועל פי דברי האלשיך בפרשת החדש על פסוק (שמות יב טו-טז) אך ביום הראשון תשביתו כו', (שמות יב טז) ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש כו' כל מלאכת עבודה כו'. והנה אמרו חז"ל (ע"ז ה' ע"ב) לא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין, וכן אמרו (אבות פ"ה מכ"א) בן ארבעים לבינה, וכן כתב העוללות אפרים כי אז בימי עמידה, ראוי לעשות ענבים חמר מלא מסך התורה, ואם כן על כרחך נמצא דמן הסתם אין יודע ומבין כל דיני התורה והמצוה עד ימי עמידה. ועל פי זה יתפרש (דברים טז א) שמור את חודש האביב כו', כמבואר בעוללות אפרים דהיינו ימי העליה תשמור כדי מה שבחיק האפשר, כי בו יצאת ממצרים, ממצרים הסכלות ופחות יצר הרע, כי ילד מסכן בא לי"ג שנה, (דברים ו יז) שמור תשמרון כו' היינו ימי העמידה, שאז יש לו לב ליזהר בכל המצות, (דברים ה יב) שמור את יום השבת שראוי לשבות מכל רק לקדשו, והבן.