Chasidut על שמות 12:15

וְזֶה בְּחִינַת וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי דַּיְקָא, בְּה' הַיְדִיעָה, דְּהַיְנוּ ה' הַדַּעַת שֶׁנִּתְגַּלֶּה בִּשְׁמִינִי עַל-יְדֵי מִצְוַת מִילָה שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁבִירַת הַחֵית שֶׁל חָמֵץ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הֶחָמֵץ לְגַמְרֵי בִּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח כַּנַּ"ל, שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח הוּא יוֹם הַשְּׁמִינִי מִתְּחִלַּת בִּטּוּל הֶחָמֵץ, כִּי תְּחִלַּת בִּטּוּלוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יב) אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר, שֶׁהוּא עֶרֶב פֶּסַח שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן. נִמְצָא, שֶׁיּוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח הוּא יוֹם שְׁמִינִי לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דְּהַיְנוּ לְעֶרֶב פֶּסַח וְאָז הוּא תַּכְלִית בִּטּוּל הֶחָמֵץ וּשְׁבִירָתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּשְׁבָּר הַחֵית כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נִתְגַּלֶּה בְּחִינַת מִצְוַת מִילָה תִּקּוּן הַבְּרִית כַּנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְרִיעַת יַם סוּף כַּנַּ"ל, כִּי מִצְוַת מִילָה הוּא בִּבְחִינַת קְרִיעַת יַם סוּף, כִּי בִּקְרִיעַת יַם סוּף נֶאֱמַר (שָׁם יד) וַיָּשֻׁבוּ וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת וְכוּ', שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לְאַחֲרֵיהֶם לְצַד מִצְרַיִם כְּדֵי וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם וְכוּ', כְּדֵי שֶׁיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם.:

כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש מעמיה (ויקרא ז כה). בגמרא חולין (דף ק"כ ע"א) תנן התם, הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב, ופריך בשלמא הקפה את הדם אחשביה, אלא המחה את החלב, אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש נפש (ויקרא ז כה) לרבות השותה. תניא נמי גבי חמץ בכהאי גוונא המחהו וגמעו חייב כרת וכו', אמר ריש לקיש נפש (שמות יב טו) לרבות השותה, ותניא נמי וכו', וצריכי דאי כתב רחמנא חלב, חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר, ואי כתב רחמנא חמץ, חלב לא אתי מינה שכן לא הותר מכלל. ובתוספת שם (ד"ה חלב) הקשה הר"ר שמואל מוורדין לרבי יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא וכו', עיין שם. ותירוצם הוא כחלום בלא פתרון. ונ"ל ליישב קושיא זו, דהנה לכאורה קשה לי מהא דהקשו התוספת בפסחים (דף כ"א ע"ב) על ר' אבוהו בד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל, ואם תאמר יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, דהא כתיב (שמות יב טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, וכי תימא אין הכי נמי, אם כן לקמן דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבוהו, לימא דאיכא ביניהו הנאה. ואומר ר"י דלא יאכל ולא תאכל, ילפינן מלא תאכלו, אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו, עד כאן דבריהם ז"ל. ואם כן לפי זה הקרא הנ"ל דכרת לא איירי רק באכילה ולא בהנאה, אם כן לפי זה המחהו וגמעו דלא נפיק רק מהנפש דכתיב גבי כרת, קשה מנא לן איסור הנאה בהמחהו, דהא הקרא הנ"ל לא איירי בהנאה. מיהו קושיא זו מעיקרא ליתא וטעות הוא, דהא באמת כיון דחמץ נאסר בהנאה, מה לי המחהו או לא, רק לענין אכילה יש לחלק דלא מחשב אכילה כקושית המקשן, אבל ודאי הוא בכלל הנאת חמץ. והא דאיצטרך לרבות השותה ולא אמרינן דהוי בכלל הנאה, היינו לענין כרת איצטרך לרבוי דעל הנאה ליכא כרת רק לאו, וקאתי הנפש ומרבה השותה דהוי כאכילה לענין כרת, כמפורש בתוספת בסוגיא דידן בחולין בד"ה אלא אם חמץ הוא, עיין שם. אבל הנאת המחהו, הנאת חמץ הוא, וזה ברור.

ועל פי זה נבאר לך למה בפסח נצטוינו לאכול מצה ולהקריב בבית המקדש גם כן מצה, ובשבועות היו שתי הלחם דוקא חמץ וקרבן תודה מקצתה מצה ומקצתה חמץ. והוא, כי מצה, רומזת לדרך אשר הברואים עובדים להבורא יתברך מצד נפלאותיו וגם פשטיות מורה על זה שמצוה לאכול מצה לזכר שהמצרים היו ממהרים עליהם לצאת כמו שכתוב (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק כו'. וכמו כן אכילת פסח מורה על החפזון והזכירות הללו הם לזכר אשר השגנו אותו מכח נפלאותיו. אבל כשהגיעו להר סיני הכירו אמיתיות ולא נחשב להם הנס מצד הנס עצמו, כי השיגו שכל הברואים הוא לבדו ברא אותם במאמר פיו משום הכי בידו לשנותן ואם כן לא הוצרכו לעבדו מצד השגת הניסים והנפלאות ומשום הכי הקרבן בחג השבועות לא צוה להקריב מצה כי המצה מורה על השגה מנסים ונפלאות ובחג השבועות לא הוצרכו לעבדו בבחינה זו. והנה תודה היתה בא על הנס כאמרם ז"ל (ברכות נד:) ד' צריכין להודות. והנה כשעושה לו הקדוש ברוך הוא הנס הוא משיג בחינה ראשונה, ואחר כך מחמת שעשה לו הקדוש ברוך הוא הנס מתמיד האדם יותר בעבודתו ועל ידי כן בא לבחינה שהיו במעמד הר סיני והמועיל לבוא למדריגה זו מחמת שהשגנו זה כבר בסיני ועל זה מביא תודה מצה וחמץ הרומז לשני בחינות הנ"ל שהיו בהם אחד קודם הנס ואחד אחר הנס. והנה בעשית העגל אבדו השגת העבדות בשני בחינות האלו רק בעשית המשכן חזרו לבחינה ראשונה לעבודתו יתברך מצד נפלאות אבל הבחינה שבמעמד הר סיני אין זה כי אם דמי שעובד אותו יתברך תמיד במסירת נפש שיזכה מעט מעט לבחינה זו בהטיבו את דרכו. והנה עבודה שעובדים אותו יתברך מצד נפלאותיו כתב הרמב"ן ז"ל, שנקרא עדות, שזהו המעיד עליו יתברך. מה שאין כן המכיר אמיתותו מצד שברא כל הברואים זהו הרואה בעין השכל שמאתו יתברך נמצא הכל ולשון פקודי יתפרש לשון חסרון מלשון ולא נפקד ממנו איש. וזהו הרמז בפסוק אלה פקודי המשכן, פירוש חסרון במשכן שאף על פי שחזר להם בחינת העבודה מצד נפלאותיו, מכל מקום היה בזה חסרון שאין בזה שלימות העבודה. ומפרש הפסוק מה חסרון על זה אמר משכן העדות, דהחסרון הוא דמחמתו לא הרויחו רק עבודה שהוא נקרא עדות כנ"ל ולא עבודה הכרה אמיתיות כמו שהיה בסיני: