פירוש על שמות 12:16

אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. הנ"ל דהנה כתיב ממקומו הוא יפן ברחמים לפי הידוע שיש עולם עליון שנקרא הוא. ובעולם ההוא אין בו שום מלאך ולא שרף אלא כביכול לבדו ית"ש. וזה הרמז אך אשר יאכל לכל נפש. פי' האדם שאין רצונו להתענג בתענוגים רק להחיות את נפשו כמו שאמר הלל הזקן שהולך לגמול חסד עם העלובה. אדם כזה הנה הש"י בעצמו הוא מזמין לו כל צרכיו. וזהו הוא לבדו כביכול יעשה לכם להזמין כל צרכיכם. כמו שדרשו רז"ל לכם ולא לרשעים. כי אם השפע יורד מעולם ההוא כנ"ל אין שום שליטה להחיצונים לטרוף ההשפעה ח"ו. וכזה מצינו במדרש על הפסוק מה זה מהרת למצא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני שאמר אם לקרבנך כך למאכלך לא כ"ש כי המאכל מהצדיקים נחשב יותר מקרבנות:

מקרא קדש. מקרא שֵׁם דָּבָר; קְרָא אוֹתוֹ קדש לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּכְסוּת (מכילתא):

כל מלאכה לא יעשה בהם פירש רש''י אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל, הם עצמן מוזהרין עליה, ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באסור, מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו. ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ.), וזה דבר מבואר בגמרא:
אבל מצאתי במכילתא (כאן) כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך, או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג), הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו. דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. ע''כ בברייתא זו. ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו, אבל בשלו אומר לגוי ועושה. וכן פירש רש''י (רש"י על שמות י״ב:ט״ז) בגמרא בבא מציעא (צ.): ושם במכילתא עוד, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מניין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (שמות י״ב:י״ז), להביא דברים שהן משום שבות וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן, שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא. ויש לי בזה פירוש נכון, עוד אדבר עליו בע''ה (בויקרא כג כד):