אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)
או יובן בס"ד כי הנה קרא כתיב ותצחק שרה בקרבה וא"כ הצחוק שלה לא היה לעיני השמש כי אם בקרבה ולא הכיר בזה כי אם הקב"ה שהוא יודע הלבבות אבל אחרים לא ראו אצלה שום צחוק והנה אם תיבת לו בוא"ו ג"כ במבטא תצא בשוה כמו תיבת לא באלף ולא יש הפרש בקריאתן כלל והנה הקב"ה לא אמר למה זה צחקה שרה בקרבה לאמר אלא א"ל צחקה סתם וא"כ מן הסתם אברהם הכין שצחקה כדרך צחוק העולם הנראה באדם והוכיחה על זה והיא השיבה לא צחקתי ר"ל כי כיוונה באמירת הלא לו בוא"ו ולא לא באל"ף ורצונה לומר דהיינו דוקא לו לגבי הקב"ה שהוא היודע הלבבות חשיב צחקתי אבל לאחרים הרואים לעינים לא חשיב צחקתי כי לא ניכר הצחוק שלי בפנים והיא עשתה כן כדי שיבין אברהם אע"ה דברים כפשוטן שהוא לא באלף כי יראה ממנו ואברהם אע"ה שהיה חכם גדול הבין הענין כי הוא ידע ששרה לא תשקר ח"ו והקב"ה ככה א"ל שצחקה והביהן הענין שהצחוק היה בקרבה ותיבת לא שאמרה היא אדרבה פירושה שמודית שצחקה ולז"א לא ר"ל תיבת לא שאמרת ידעתי פירושה שאדרבה רצוניך לומר בזה כי צחקת:
בן איש חי
ותשחק שרה בקרבה לאמר נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש המקובלים בפסוק הנחש השיאני שבחטא חוה נפגמו ב' דלתין של שד"י ושל אדני ונשאר ש"י אנ"י ולז"א הנאש השיאנ"י עכ"ד וידוע כי שרה אע"ה תיקנה פגם עון חוה ולכן תחלתה היתה עקרה ואח"כ ילדה בנס כי הלידה מורה על תיקון הפגם שתיקנה ואמרתי בס"ד לכן בעקרות היה חסר ממנה אברים שלצורך ההריון כמ"ש אין לה ולד כי האשה הריון שלה נעשה ע"י ב' דלתות ושני צירים שיש לה בפנים והיא היתה חסרה מהם ואח"כ נעשה לה בנס ובזה פרשתי וה' פקד את שרה בהריון ויעש ה' לשרה ויעש דייקא שעשה לה אברים חדשים כאשר דבר בקדשו על הנקבה בבריאתה שצריך להיות לה אברים אלו יתרים על הזכר לצורך ההריון ואמרתי בס"ד לכך נשתנה שמה קודם הריון שנקראת שרה כי שרה במלואה כזה שי"ן רי"ש ה"א המלוי הוא אותיות ש"י אנ"י רמז כי עתה תיקנה פגם עון חוה שהיה בשד"י אדנ"י שנשארו באותיות ש"י אנ"י שנשלמו אותיות אלו בשני דלתין ולכן כנגדם נתקן בקרבה ב' דלתי"ן לצורך ההריון לכן עתה אשר בשרו אותה המלאכים בהריון שמחה על אותיות ש"י אנ"י שהם רמוזים בקרבה כי ידעה שעתה הם נתקנו ונשלמו בשני דלתין שנרמזים בשני דלתין שבקרבה שפועלים מעשה ההריון ולז"א ותשחק שרה בקרבה דייקא על הרמז הרמוז בקרבה שהגיע תיקון שלו:
בן איש חי
אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן נ"ל בס"ד תמיהה שלה כך שהאדם אין לו נחת רוח בשימוש עבדיו כמו שימוש אשתו אך בעודו בחור לא אכפת לו כ"כ כי הוא ישמש את עצמו ורק כשהוא זקן נח לו בשימוש אשתו לכך עשה השי"ת מנהגו של עולם שהאשה בתחלת ימיה תראה וסת נדה דאם לא תשמש לבעלה בימי נדה וימי ספירה לא אכפת לו כ"כ כי הוא ג"כ עודנו בחור בשנים ישמש עצמו אך כשגדלה בשנים דאז גם הוא נעשה זקן וקפיד על שמוש שלה אז היא פוסקת מלראות וכל ימיה טהורה ותשמשו ועתה אצל שרה היה להפך בימי הבחרות שלה ושל בעלה לא ראתה דם ואחר שנעשה בעלה זקן דקפיד על שמוש שלה נעשה לה וסת ומי ישמשנו בזמן וסתה ולז"א אחרי בלותי ר"ל אחרי זקנותי היתה לי עדנה וסת דם נדה בתמיה והלא עתה אדוני זקן ומי ישמשו בימי הוסת: