פירוש על שמות 12:15

הר"מ ז"ל פסק דחמץ אסור בהנאה ואין לוקין עליו וקשה הא יש ק"ו דאיסי ב"י לחמב"פ כמו לבב"ח חולין קט"ו דג"כ נעבדה עבירה ואם איסור מפורש אותו ולא שאר איסורין תו מלקי לקי כמ"ש המ"מ פ"ב מהמ"א בהמה טמאה בעשה ומק"ו לוקה הואיל ונאסר בביאור כמ"ש בשרש השני יע"ש. וי"ל התם בהמה טמאה הק"ו בכלל מאתים מנה וליכא פירכא מש"ה לוקה דק"ו אין פועל ב' מדריגות ומדה מסורה מסיני כך ומש"ה ממון עונשין דפועל רק מדריגה אחת והיינו היכא דק"ו בכלל מאתים מנה כההיא דריש ב"ק בתו' התם אם על הפתיחה חייב להביא כו' יע"ש משא"כ ק"ו הבנוי מתבונת קולא וחומרא אף נאסר בביאור אין לוקין שמא יש פירכא ומש"ה אין לוקה אהנאת חמ"פ ואי למה לי קרא לחמ"פ וזה בכלל אמרם ז"ל טרח וכתב לה קרא. וההוא ק"ו דר"ט ורבנן בשן ורגל ברה"נ דלר"ט קרן ברה"ר נ"ש הא ק"ו מתכונת קולא וחומרא סובר אפ"ה עונשין ורבנן אפשר לדברי ר"ט השיבו די ולידיהו בלא"ה אין עונשין כה"ג ועם זה יש לספק חופה בלא כסף אי קונה כרב הונא בקדושין אע"ג זה לר"ט דלית ליה דיו יע"ש בתוספת ואנן פסקינן כרבנן בקרן ברה"נ י"ל מטעם אין עונשין ומיהו ממפץ ושאר דוכתי מבואר דלדידן לא אמרינן דיו אע"ג דמופרך ועיין רא"ש קידושין ואה"ע ואי"ה יבואר במ"א.

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם. בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. יש להתבונן באלו הפסוקים כי יש לדקדק בהם כמה דקדוקים. הא׳ מה טעם כפל מצות אכילת מצה ב׳ פעמים. פעם א׳ במה שאמר שבעת ימים תאכל מצות. ופעם ב׳ במה שאמר בראשון בארבעה עשר יום בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש. ואע״פ שאמרו במכילתא אין לי אלא ימים דכתיב שבעת ימים לילות מנין ת״ל עד יום האחד ועשרים לחדש. מ״מ יספיק לומר זה הפסוק הב׳ שהוא עד יום האחד ועשרים לחדש שכולל הימים והלילות. ולא יאמר הפסוק הא׳ שהוא שבעת ימים מצות תאכלו. ועוד מה כוונת הפסוק פעם מונה למנין החדש דכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש. כל זה ודאי לא לחנם נכתב ולא דבר רק היא. ועוד מה טעם כפל העונש באכילת החמץ דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. וכי האוכל חמץ חייב ב׳ כריתות. ועוד מה טעם פעם אומר חמץ פעם אומר מחמצת. ואין לומר שהכוונה במחמצת על תערובת חמץ. שתערובת חמץ אומר הרמב״ם ז״ל שאין בו כרת. וכאן כתוב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. א״כ אין פירוש מחמצת היא תערובת חמץ. ותערובת חמץ למדנו מפסוק האחר שכתוב כל מחמצת לא תאכלו. מלת כל ריבה אפי׳ תערובת חמץ. עוד יש לדקדק במה שכתוב ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. כך היה לו לכתוב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההוא. עוד יש לדקדק מה טעם פעם כותב ונכרתה הנפש ההוא מישראל. ופעם כותב מעדת ישראל והוסיף לומר בגר ובאזרח הארץ. ועוד מה טעם הכפל במ״ש עוד כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות כל זה צריך לדקדק. אמנם כדי להשיב על כל זה צריך שתדע מ״ש בזוהר פ׳ פנחס דף רנ״א ע״ב א״ר אלעזר כתיב כל מחמצת לא תאכלו. וכתיב לא יאכל חמץ אלא דא דכר ודא נוקבא אר״ש בן אלעזר וגו׳ עד אלא תרגומו. דמסה איהו מצותא עכ״ל. מעתה בזה נבין כל מה שדקדקנו כי הנה ידוע הוא שגם זה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש בקדושה מדת יום ומדת לילה כן יש בקליפה מדת יום ומדת לילה סמאל ובת זוגו. הדכורא היא מדת יום והנוקבא שהיא קשה היא מדת לילה והיא המפתה האדם לעבור על מצות קונו שהיא אשה זרה שחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה. ולכן כשעשה ירבעם עגלי זהב עשה שנים זכר ונקבה כמו שנא׳ וישם האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. הזכר היה בבית אל והנקבה בדן. ולכן נתפתו יותר אחרי הנקבה כמו שנא׳ וילכו העם לפני האחד עד דן. וכשהיה המקדש קיים היו ישראל מקריבין שני תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים לבטל כח אלו הקליפות המטעים בני אדם התמיד של בקר לבטל כח הזכר שהוא מדת יום ושל בין הערבים לבטל כח הנקבה שהוא מדת לילה. ובזה היו ישראל ניצולין מפתוייהם מהרהורים רעים וממחשבות רעות המחטיאים האדם. ולכן תמצא שהאריך הכתוב לספר בתיקון שעושה תמיד של בין הערבים יותר מתמיד של שחר. וזהו אמרו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. כלומר זאת תורת העולה היא התורה שירצה לפרש אח״כ בענין תרומת הדשן של כל יום. ולכן אמר היא העולה על מוקדה וגו׳. כלומר איני מדבר בעולת הבקר כי אם בעולת בין הערבים שהיא יותר חשובה שהיא נשרפת כל הלילה עד הבקר שאחר תמיד של בין הערבים אין מקריבין שום קרבן כדי שישאר תמיד של בין הערבים נשרף כל הלילה עד הבקר. שכן צריך שבלילה צריך תיקון יותר כדי לבטל כח הנוקבא שהיא קשה. ואח״כ פירש התורה הנז׳ ואמר ולבש הכהן מדו בד וגו׳ והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח וזו היא תרומת הדשן ושמו אצל המזבח. והיה נעשה בו נס והיה נבלע שם. וזהו לרמוז שגם למעלה נעשה זה הפועל. שאותה הקליפה נבלעת בנוקבא דתהומא רבה. נמצא שתרומת הדשן כל עיקרה היא ממה שמתאכל מתמיד של בין הערבים. לפי שתמיד של שחר כבר הקריבו עליו כל הקרבנות כלם והדשן שלו בטל ברוב דשן הקרבנות שהקריבו עליו. וזהו פי׳ היא העולה וגו׳ על נכון. גם בענין הפסח רימז כאן הכתוב שיזהר האדם מאכילת החמץ ביום כדי שינצל מהרהורים רעים. ולא יאכל כי אם המצה הדוחה הקליפה כדי לבטל מן האדם הרהורים רעים ומחשבות רעות. ויותר ויותר צריך ליזהר בלילה מאכילת החמץ. ושלא לאכול כי אם המצה בעבור כי בלילה הוא זמן שליטת הקליפה הנוקבא שהיא קשה. והיא הנקראת מחמצת דהתם ריחא דמותא כי רגליה יורדות מות מ״ם בתחלה ותי״ו בסוף. לכן התחיל תחלה בענין החמץ שהוא מדת היום. ובכל ענינו לא הזכיר כי אם הימים ואמר שבעת ימים מצות תאכלו. אך קודם אכילת המצה צריך להקדים ביטול החמץ ביום י״ד מחצות ואילך. כמו שארז״ל (פסחים ה׳) אך חלק וקרא אותו ראשון אע״פ שאינו ראשון באמת כי יום ט״ו הוא ראשון באמת. אמנם קראו ראשון לומר שזה התיקון שיעשה שהוא השבתת החמץ וביעורו. זהו הראשון שראוי שיקדם לתיקון אכילת מצה. הא למה זה דומה לחולה שצריך שיריק תחלה כל העיפוש שבגופו ע״י הרקה שנותן לו הרופא. ואח״כ ישתה כוס של עיקרים שהוא להברות גופו. כך צריך להיות ראשון ביטול החמץ וביעורו. ואח״כ אכילת הרפואה שהיא המצה. ועיקר אכילתה ומצותיה בלילה שאחר הביטול כדי לבטל בה הקליפה הקשה. ולא תלה מצות האכילה ביום כי אם בלילה לבטל הנוקבא וכ״ש הדכורא. וזהו ליל שמורים שמשומר ובא מן המזיקין ואמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכל זה בימים כמו שנא׳ במצה שבעת ימים תאכל מצות. וכן בענין האזהרה והעונש כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי לא הזכיר כי אם הימים. וזהו שאמרו אין לי אלא ימים לילות מנין ת״ל בראשון וגו׳. עתה כפל כל הענינים בלילות ואמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. התבונן איך התחיל לומר כענין שהזכיר בימים ביום הראשון תשביתו שאר שהוא יום י״ד. כן עשה בכאן בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. אע״פ שלא היה צריך להזכיר כאן י״ד כלל: בשלמא למעלה הוצרך להזכירו בעבור שמצוה לבטל בו החמץ. אמנם בכאן אין תועלת כלל בזכרו בראשון בי״ד. שהמצה אינה נאכלת כי אם בליל ט״ו. אמנם הזכירו כמו שעשה במדת יום עשה במדת לילה. ולכן הזכיר כאן בערב ב׳ פעמים כאלו אמר מערב עד ערב. שהרי בערב השני לא היה צריך לזכרו כלל. ולא היל״ל כי אם עד יום האחד ועשרים לבד למה מוסיף לומר בערב. אלא לרמוז ולומר שכל מה שחזרתי לכפול הדברים בענין אכילת מצה והמניעה מאכילה חמץ הוא בעבור הלילות. ולכן החמיר יותר בעונש הלילות מעונש הימים. ואמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כי ידוע הוא כי עדת ישראל יאמר על החשובים שבישראל. כמו שנא׳ ואם כל עדת ישראל ישגו שהם הסנהדרין. לפי שהזכר יכולין החשובים והצדיקים לעמוד בו שלא יתפתו אחריו. אמנם הנקבה חלק משמן חכה לכל ולא יאמין האדם בעצמו. לפיכך יהיה גדול שבישראל צריך שיזהר שלא יתפתה אחריה. ולכן הזכיר הפסוק החשובים והפחותים שהם הגרים והבינונים שהם אזרח הארץ כי הכל צריכין שימור. מה שאין כן בדכורא שלא הזכיר כי אם מישראל סתם. ולכן תמצא שתלה זה הענין שהוא בנקבה במנין החדש כמו שנא׳ עד יום האחד ועשרים לחדש. אמנם בדכורא תלה במנין הימים כמו מיום הראשון עד יום השביעי. וזה בעבור שמיעוט הירח הוא גורם תגבורת הקליפות. והנה מיום ט״ו עד יום כ״א לחדש הוא חסרון הלבנה שהולכת ומתמעטת. וכל זה הוא מדת לילה. אמנם מדת הזכר הוא מדת היום. לכן תלה ענינו במנין הימים מיום הראשון עד יום השביעי. ואפשר לומר שמ״ש מיום הראשון עד יום השביעי הוא חוזר לכל מה שאמר שהוא אכילת מצה ועונש אכילת החמץ ממה שלא כתב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה. וכאלו אמר כל זה שאמרתי מיום הראשון עד יום השביעי אע״פ שלא היה צריך לזכור זה במצה. שכבר אמר בפירוש שבעת ימים תאכל מצות. אמנם עשה כן כדי לזכור בפרט אלו שני הימים שהם התחלה והסוף ראשון ושביעי שהם עיקר כל השבעה ימים. וכמו שהזכיר בהם עוד ענין הקדושה שצריך לנהוג בהם כמו שנא׳ וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש: