Quotation_auto על שמות 12:15

דבר אחר כתוב אחד אומר ששה וכתוב אחד אומר שבעה ששה מן החדש ושבעה מן הישן. אך ביום הראשון מערב יום טוב או אינו אלא יום טוב עצמו תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח וחמץ קיים דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר וכל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר תשביתו שאור מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו תלמוד לומר אך חלק. רבי יהודה אומר תשביתו בשריפה או אינו אלא בכל דבר הרי אתה דן וכו'. תניא רבי יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שטעון שריפה. אמרו ליה כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. אם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודן דין אחר נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה, אמרו לו נבלה תוכיח שאסורה באכילה ואינה בשריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו לו שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואין טעון שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו ליה חלב שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה. חזר רבי יהודה ודן דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו. מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה. אמרו ליה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. שתק ר' יהודה אמר רב יוסף היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא אביי אמר סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלם רבא אמר גירא בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלם. נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשריפה היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשריפה. אמרת הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשריפה. הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשריפה, אמרת הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת אם למדת על נותר שהוא בכרת ואינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. והרי חלב שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת ואינו בשריפה. הוא יוכיח על חמץ אף על פי שחייבין עליו כרת לא יהא בשריפה. אמרת הפרש אדון ארבע לשונות כאחת נותר אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גורם. וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גורם. ואל תאמר נבלה תוכיח שאף על פי שאסור באכילה אינה אסורה בהנאה ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שאסור בהנאה אין חייבין עליו כרת. ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בארבעה דברים ולא אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בדבר אחד או בשנים או בשלשה, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מקיל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשריפה משתגיע שעת בעור מצות כלויו בכל דבר, רבי אומר בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא אין אתה מוצא אלא בשריפה. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה שומע אני חמץ במשמע תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ לא אמרתי אלא בדבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אלו חמשת המינין וכו'. כרת אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא, מישראל שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר. תלמוד לומר מלפני אני ה' בכל מקום הוא ברשותי. הנפש (כתוב ברמז תק"ז). מיום הראשון עד יום השביעי עונשו שבעה ואזהרתו לעולם. שהיה בדין הואיל וחלב חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת. אם למד על החלב שעשה עונשו כאזהרתו יכול אף חמץ יעשה עונשו כאזהרתו תלמוד לומר מיום הראשון עד יום השביעי עונשו שבעה ואזהרתו לעולם. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן. אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד לרבות ארבעה עשר לבעור. ואימא לרבות ליל חמשה עשר לבעור דסלקא דעתך אמינא ימים אין לילות לא קא משמע לן אפילו לילות. ההיא לא צריכה קרא דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה. דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ וכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. וכתיב ביה במצות בערב תאכלו מצות. ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לבעור. ביום כתיב. ואימא בצפרא אך חלק. דבי רבי ישמעאל תנא מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר. רב נחמן אמר ראשון דמעיקרא משמע שנאמר הראשון אדם תולד. ומהני שלשה ראשון דכתיבי במקרא קודש דפסח ומקרא קודש דסוכות ומצות לולב לאיתותביה לרב נחמן דהני ראשון דכתיבי בהו לאו למשמעותייהו אתו אלא שמא בעלמא הוא דנקרא ראשונים. וכדתנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון. להכרית זרעו של עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני. ולבנין בית המקודש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון. ולשמו של משיח שנאמר ראשון לציון הנה הנם וגו'. רבא אמר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא כל חד וחד כי שחיט. זמן שחיטה אמר רחמנא. תניא נמי הכי אך ביום הראשון תשביתו וכו' רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון וגו' וכתיב וכל מלאכה לא תעשו ומצינו הבערה בתורה שהיא אב מלאכה, אמר רבא שמע מינה מדרבי עקיבא תלת. שמע מינה אין בעור חמץ אלא שריפה. ושמע מינה הבערה לחלק יצתה. ושמע מינה לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר. והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש אם למדת על יום טוב הראשון שהן קרוין מקרא קודש הרי הן אסורין משום שבות חולו של מועד קרוי מקרא קודש אינו דין שאסור משום שבות. תלמוד לומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה. עד יום האחד ועשרים לחודש למה נאמר. לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מנין תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות. תניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן הרי כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ. כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכל עליו חמץ. חד לפני זמנו. וחד בתוך זמנו. וחד לאחר זמנו. ורבי שמעון מחמצת מבעיא ליה לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו. נתחמץ מחמת

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אין לי אלא בבל ימצא בבל יראה מנלן. תלמוד לומר לא יראה לך שאור. אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא חמץ מנלן תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה. מה זה בבל ימצא אף זה בבל ימצא. מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין. בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו תלמוד לומר בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמד בבתים שבעה ובגבולים לעולם. תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך. מה בבתים שבעה אף בגבולין שבעה. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה למה נאמר לפי שהוא אומר כי כל אוכל חמץ אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת שאור מנין. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת. עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חייבין עליו כרת. שאור שמחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אני אקרא את השאור קל וחומר לחמץ. ומה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת חמץ לא כל שכן, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מעדת ישראל שומע אני תכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר תלמוד לומר מלפני בכל מקום ברשותי הוא. בגר ובאזרח הארץ לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים אף בכל מקום שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים: