פירוש על שמות 31:13

אך את שבתותי תשמורו. הנה כאן אחר שסידר בפרשה תרומה ותצוה כל מלאכת המשכן הזהיר על שבת ובפרשה ויקהל כשאמר משה לישראל הקדים מצות שבת למלאכת המשכן. ואפתחה במשל פי. גביר אחד היה משיא בנו והן צריך לעשות לבנו בגדים לחול ושבת ויו"ט וכן תכשיטין אשר הם ליתר פאר והידור ואינם בהכרח כל כך ורק הם לבני גבירים. וגם אם האב קצת בקפידא על הבן עכ"ז יעשה לו כל הדברים כמנהג הגבירים. ויש להבחין אם עושה כך למען אהבתו לבנו כי גדלה ושמח הוא בהטבת בנו או רק משום כי בנו הוא ומוכרח לעשות לו כל זה גם אם אין האהבה בו גדולה כל כך. וזה יש להבחין בסדר עשייתם, אם עושה אותם מצד האהבה והוא מקבל תענוג במה שמגיע תענוג לבנו אז יהיה ההתחלה בהדברים שאינם בהכרח כל כך, לקנות לו מורה שעות של זהב וכדומה דבזה ניכר יותר השעשועים שמשתעשע בתענוג המגיע לבנו והבגדים המוכרחים דבהם אינו ניכר כל כך השעשועים מניחים לאחרונה בעת החתונה ואם העשיה מצד ההכרח יען שהוא בנו הרי ההתחלה יהיה בדברים היותר הכרחים הם קודמים. הגם כי לבסוף יעשה לו הכל עכ"ז סידרן של דברים הם בחילוף זה מזה. והנה במצות יש שהם מוכרחים לאיש הישראלי וכמו שבת דהוא הכרח גמור ובלעדי זה אינו ישראל כלל. ויש מצות שהם לתוספת קדושה וכמו בנין בהמ"ק והקרבנות דהרי זה כמה ישראל בגלות ואין להם כל זה רק כדי שיהיו ישראל במעלותם הגדולה ובקדושה צריכים לזה. וזהו קודם מעשה העגל כתיב תחילה מעשה המשכן ואח"כ לבסוף אמר להם שבת בפרשת כי תשא. ואחר מעשה העגל התחיל בויקהל בשבת ואח"כ אמר להם מעשה המקדש:

*כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם וגו' ויל"פ ע"פ מה שכתב הת"ח במס' חול' על הא דאמרו חז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית דף ח' ע"ב) הא אמרינן בחולין דף ק"ה ע"ב בהיפך דאין יכולין המזיקין לשלוט לא בדבר שאינה מנוי' אבל בדבר דצייר וחתים לית להו רשות למישקל מינייהו ותי' שבאמת כן הוא באותה ברכה שבא בדבר הסמוי מן העין הם יכולין לשלוט והוה כזוכים מן ההפקר אבל בדבר של בעלים ממש אין יכולין המזיקין לשלוט וכן יש לומר שבני אדם מתרבים אם לא ימנו תם ובאותן יוכל חלילה לשלוט הנגף והתקנה לזה שימנו אותם אבל לעומת זה אין הברכה מצוי' בהם אמנם כל זה אם מונין אותו דבר בעצמו אבל אם מונין מחצית השקל שהן באים לכפר על בני ישראל ולא יהי' בהם נגף אז הברכה בישראל מצוי' כי הם בעצמם אינם מנוים ואפ"ה אין המזיקין שולטין בהם כי רק בדבר שאינו מנוי כלל יש להם שליטה וכאן הם מנוים ע"י מח"ה וע"ז אמר כי תשא את ראש בני ישראל דהיינו לנשאם בברכה אז יתברכו בשתים ברכה לפקודיהם שלא יחסר מהם כי לא יהי' נגף בהם ע"י המזיקין לשלוט עליהן וגם יתרבו בתכלית הרבוי כחול הים לרוב ולזה אמר ונתנו איש כופר נפשו לה' ועי"ז יהי' שלימת הברכה בכפלים וא"ש:

ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ אך את שבתותי וגו׳. קשה מאי ואתה דבר מש״כ בכל הדברות. ועוד למה בדברות הראשונות אמר זכור ולא אמר כאשר צוך ה׳ אלהיך. ובשניות אמר כאשר צוך. והענין שבענין השבת יש ב׳ בחינות. או שביתה ממלאכה כי עי״ז גם האדם עצמו חפץ בצווי זה כי הוא נח ושובת מן היגיעה או לשמרו בכל פרטיו לקיים מצות האל ית׳ לבד. וכבר ידעת משרז״ל (שמות פ״א) על ישמח משה במתנת חלקו. כי שאל מן פרעה במצרים שיניח לישראל שישבתו ביום השבת ויעשו מלאכה ששת ימים והודה לו פרעה כדי שיהיה להם כח בשאר השבוע לעשות מלאכה וישראל שמחו בזה מאוד. וז״א ואתה דבר וגו׳ פי׳ ואתה שאתה הוא שאמרת להם בחינת שביתה ממלאכה לתועלת עצמם שינוחו מיגיעה. הנה אתה עצמך חזור עתה ודבר לישראל ואמור להם שעתה אל יעשו כן לקיים השבת לכוונת תועלתם והנאתם רק להיותם מצווים ממנו. וזהו אך את שבתותי תשמרו כלומר אך מיעוט שלא יקיימוהו לטעם האחר רק להיותם שבתותי מצווים ממני. כי אות היא וגו׳. לדעת כי אני ה׳ מקדשכם ולא כדי לנוח מן העבודה. וכבר ידעת פי׳ שבתותי שהם סוד ת״ת ומלכות. מוהרח״ו נר״ו בשם הרי״א זצלל״ה: