הלכה על שמות 12:22

כמדומה שביחס לאיסור נידה, כל זמן שבית המקדש השני היה קיים, ונהגו טהרות בישראל, נמנעו חכמים מקביעת סייגים שהוסיפו ימי איסור, כדרך שקבעו סייגים בשאר האיסורים. מפני שהשוואת איסור נידה לזבה, ודמים טהורים לדמים טמאים, היתה משבשת את דיני התורה. לדוגמא, לאחר טומאת זבה נשים חייבות להביא קורבן, מה שאין כן לאחר טומאת נידה. וכפי שכתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה שמות יב, כב), שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, תתבטל תקנת רבי שהשוותה דיני נידה לדיני זבה. כמו כן הוספת ימי טומאה היתה פוגעת בקיום המצוות הקשורות למקדש ולטהרות, שכן היתה מרחיקה את האשה מהיכולת לעלות למקדש ולאכול טהרות. בנוסף, בבתים רבים שבהם הקפידו על טהרה, האשה בימי טומאתה נהגה לפרוש לירכתי ביתה ולא לנגוע במאכלים ובמשקים של שאר בני הבית, ולהשתמש בבגדים ובכלים טמאים שיוחדו לימים אלו (עי' רמב"ן על ויקרא יב, ד), והוספת ימי טומאה היתה מכבידה עליה מאוד. אמנם מנגד, קבעו חכמים סייגים בנוגע לטהרות ולקודשים עצמם, והם שימשו כסייגים גם לאיסור נידה וזבה.