הלכה על שמות 13:17

מַפְסִיקִין לְמוֹעֲדוֹת וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְקוֹרְאִין בְּעִנְיַן הַמּוֹעֵד, לֹא בְּסֵדֶר שַׁבָּת. וּמשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּכָל מוֹעֵד עִנְיָנוֹ. וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד. וּמַה הֵן קוֹרִין. בְּפֶסַח בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹת בְּיוֹם רִאשׁוֹן (שמות יב כא) ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם״ וּמַפְטִירִין בְּ(גמרא מגילה לא א) ״פֶסַח גִּלְגָּל״. וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי (ויקרא כב כז) ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח יֹאשִׁיָּהוּ. בַּשְּׁלִישִׁי (שמות יג ב) ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״. בָּרְבִיעִי (שמות כב כד) ״אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה״. בַּחֲמִישִׁי (שמות לד א) ״פְּסָל לְךָ״. בְּשִׁשִּׁי (במדבר ט ב) ״וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ״. בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן (שמות יג יז) ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח״ עַד סוֹף הַשִּׁירָה עַד (שמות טו כו) ״כִּי אֲנִי ה׳‎ רֹפְאֶךָ״ וּמַפְטִירִין (שמואל ב כב א) ״וַיְדַבֵּר דָּוִד״. וּבַשְּׁמִינִי (דברים טו יט) ״כָּל הַבְּכוֹר״ וּמַפְטִירִין (ישעיה י לב) ״עוֹד הַיּוֹם״:

בשביעי של פסח. בלילי יום טוב מקדשין על היין. ואין צריך לומ' זמן: ת'. ובערבי פסחים מוכח הכי. דקא'. מדלא קאמ' זמן ש"מ בשביעי של פסח עסיקינן: דכל מה דהוה ליה אכליה. וסברא הוא: דזמן בהכנסת הרגל הוא: ת': ומתפללין כמו בימים הראשונים. בין בערבית בין בשחרית. אלא שבתפילת מוסף מוסיף על פסוקים של והקרבתם. ונא' וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו: ומנחתם: וגו': ומוציאין שתי תורות. וקורין מן ויהי בשלח. עד. כי אני י"י רופאך. לפי שביום שביעי אמרו שירה על הים ומפטיר קורא מוהקרבתם עד סוף פסקא. ומפטיר בשמואל. מן ותהי עוד מלחמה בגת. עד סוף השירה. לפי שהיא שירה. ומדבר בה מיציאת מצרים. עלה עשן באפו. וישלח חיציו: וקטן מתרגם כל פסוק ופסוק מן ויהי בשלח. (ומשיהה) [ומשירה] כולה. שהיום עברו ישר' את הים. ומתרגם הפרשה לפרסם הנס. וכיון שנהגו לתרגם בתורה נהגו לתרגם אף בנביא. וכן בעצרת. ולא בשאר מועדים: ביום השמיני. קורין כל הבכור: עד סוף פיסקא. ומפטיר בישעיה. בעוד היום בנוב. עד צהלי ורני. לפי שמפלתו של סנחריב בפסח היה:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו (קדושין כט א) שהאיש שהוא חיב לפדות עצמו הוא חיב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים (בכורות ד א) מקל וחמר אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות דין הוא שיפטרו את עצמן, ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מז א), שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה, פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קדם שיפדנו בטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ יי בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חיב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב (שמות יג יז) וכל בכור אדם בבניך תפדה. הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.