Musar על שמות 13:17

כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה (שמות יג, יז). ראה והביטה כמה צריך האדם להתבונן לעשות גדרים וסייגות והרחקות שלא יבא לידי עבירה. הנה הקב"ה בעצמו ובכבודו עשה הרחקה פן ינחם העם וגו', ושלום שלום לרחוק, המרחק עצמו מחשש עבירה ואז הוא קרוב להקב"ה:

אפשר לומר שזה היה בליל פסח שהיה מאספו לביתו לקיים כל דכפין ייתי ויכול. ענין ד' אלה דקא חשיב, רצה לומר שאילת ד' בנים, מקרא, היא תשובת התם שלא הובא שם, אלא מקרא לבד. משנה, היא תשובת החכם, אין מפטירין היא משנה (פסחים פ"י מ"ח). אגדה, בתשובת הרשע, בעבור זה עשה אגדה ודרש תלמוד. בתשובת אינו יודע לשאול כו', יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא כו', תלמוד לומר בעבור זה. אבל עדיין לא ידע כי עם הארץ הוא, כי סובר אולי שלאחר אכלו יקום לילך לביתו לספר ביציאת מצרים, עד שנתן לו כוס של ברכה נתגלה בושתו כי עם הארץ הוא. ומאחר שראה שאין לו אחיזה בענין גאולת מצרים, קראו כלב.^הגה"האפשר שראה אותו מהדר אחר אכילה ולא אחר שתיית ד' כוסות, לכך קראו כלב שמניח השתיה ומהדר אחר אכילה, כדתנן במסכת טהרות פרק ג' (ח) רבי אליעזר בן יעקב מטהר בכלב, שהוא פיקח שאין דרכו להניח את המזון ולילך למים: והוא השיב, שחפץ בתורה, וכתיב בענין מצרים (שמות ג, יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואח"כ לא שמעתי מילא בישא וחזיתי למרא. ויש על זה ב' פירושים, שלא השיב על עלבונו, או שלא סיפר לשון הרע לחבירו. וכבר איתא במדרש (פסיקתא דר"כ יא, ז) שהבאתי למעלה (ד"ה עוד נביא) שנגאלו ממצרים שלא הי' בהם לשון הרע. ולפי פי' ראשון, היינו גדורים מעריות, כי כששנים מריבים זה עם זה כל אחד מגלה ערות חבירו. אח"כ התחרט שקראו כלב מאחר שהי' בו דרך ארץ. עיין במדרש ילקוט פרשת בשלח (רכו) ולא נחם אלקים דרך ארץ (שמות יג, יז), דבר אחר, עבד טוען את רבו כו' עיין שם. וזהו שהי' לו דרך ארץ, א"כ מכל שכן שיש לו אחיזה בענין גאולת מצרים: