כד הקמח
מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ). פסוק זה מדבר בתחיית המתים כי כן כתוב למעלה ממנו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ופירוש קריאה זו רמז לתחיית המתים כי שיעור הכתוב כן ויקרא שוכני ארץ. וכענין שנאמר בתחיית המתים (ישעיה יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכו' והוא כמו (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר. ועל כן אמר אחריו (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל זהו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכל המזמור מיוסד על הענין הזה, והכוונה בכתוב הזה כי נס הגדול של תחיית המתים יתחיל מציון למה לפי שמשם נברא העולם ונשתכלל, יאמר הכתוב כי תחלת הדבור והקריאה לשוכני ארץ תהיה מציון לפי שמציון מכלל יופי משם נשתכלל יופיו של עולם ותהיה מלת מציון משמשת למעלה ולמטה. וידוע כי הנקודה האמצעית של היישוב היא ציון ומשם היה משתיתו של עולם וכן כל דבר תקפו ועיקרו הוא האמצעית שהרי מצינו עץ החיים שהיה עיקר הגן באמצעיתו באמרו (בראשית ב) ועץ החיים בתוך הגן. ודרז"ל בפרקי ר"א כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן הה"ד (שיר השירים א) הביאני המלך חדריו אלו חדרי ג"ע. כמעשה הרקיע כך מעשה ג"ע. וכן אהל מועד היה באמצע ארבע מחנות ישראל גם יצירת האדם מאמצעיתו שהוא טבורו שהוא כדמות שרש האילן שענפיו מתפשטים משם הנה והנה ומיד שנולד צריך לחתכו. ודרשו ז"ל כמו שהטבור באמצע הגוף כך א"י נתונה באמצע העולם וירושלים באמצע א"י ביהמ"ק באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה הושתת העולם, והענין הזה מצוייר בצורת האדם בגלגל עינו שהרי האדם נקרא עולם קטן כולל העולם הגדול, והוא שדרשו בפרקי דרך ארץ אבא יוסי בן חנן אומר משום שמואל הקטן העוה"ז דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיאנוס המקיף העולם כלו, שחור שבו זה העולם, קורט שבשחור זה ירושלים. פרצוף שבקורט זה ביהמ"ק, ומה שאמר אבן השתיה שממנו הושתת העולם הענין הזה הוא רומז במלת בראשית שכן אמרו בגמ' דסוכה (פ"ד דף מט) תנא דבי רבי ישמעאל אל תקרי בראשית אלא ברא שית אלו השתין שמששת ימי בראשית, וזהו שהזכיר אלהים הופיע הוא השם שזכר בבראשית. ולפי דעת מדרש רז"ל העליונים והתחתונים הכל מציון א"צ לומר העולם השפל שכך אמר במדרש ר"א הגדול אומר (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות וגו' תולדות השמים מן שמים נבראו תולדות הארץ מן הארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע. מציון נשתכלל יפיו של עולם. וכן מצינו לרז"ל שאמרו עיקר שכינה בתחתונים היתה כי בודאי הגלגלים וכל צבאם עם היותם עצומים ונבראים נכבדים בעלי שכל ודעת רבה לא נבראו אלא לתשמיש מין האדם הוא שכתוב (שם א) והיו למאורות ברקיע השמים. ביאר בפירוש כי כונת אמרו יהי מאורות להאיר על הארץ היה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרים זה בטענת שאין מפועל חכם לבנות בירה גדולה ובצורה להצניע שם גרגיר אחד אע"פ כן אין לנו אלא אמונת התורה הצודקת בכל דבריה כי מין האדם כשהוא צדיק נכבד וחשוב מן הכל אפי' מן הגלגל אפי' מן המלאך, ומפורש אמרו (חולין דף צא.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והביאו ראיה מן הכתוב (דניאל ג) ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין. ועוד בפרשת (ישעיה נב) הנה ישכיל עבדי המדברת על ישראל דרשו רז"ל וגבה ממלאכי השרת שנאמר (יחזקאל א) וגובה להם ויראה להם. ועוד ראיה ממה שדרשו במדרש תנחומא בסדר ויקרא (יואל ב) וה' נתן קולו לפני חילו אלו המלאכים שנא' (בראשית לב) מחנה אלהים זה וכי עצום עושה דברו זה הצדיק שהוא חזק מהם שהוא עושה דברו של הקב"ה שנא' (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו וגו' אלו ישראל שהקדימו נעשה ונשמע. גם נראה לי קצת ראיה מדברי משה שאמר (דברים י) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. זה יורה כי השם ית' חשק בישראל יותר מנבראי השמים והארץ כי אם היתה הכונה להעלות ולהגדיל מעלת ישראל על נבראי התחתונים בלבד היה ראוי הכתוב לומר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. וכן דוד ע"ה הזכיר המציאות כולו במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן הארץ וגו' ואמר וירם קרן לעמו, וכן אמר ישעיה (ישעיה סו) כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה וגו', והם הצדיקים הנכנעים שהם עיקר הכל:
כד הקמח
ובמדרש מי זאת הנשקפה כמו שחר ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת בית ארבאל וראו אילת השחר שבקעה אורה, אמר לו רבי שמעון כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת ועולה דכתיב (מיכה ד) כי אשב בחשך ה' אור לי. בתחלה היא באה קימעא ואחר כך מבצבצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת. כך בתחלה (אסתר ב׳:כ״א) בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך ואח"כ ומרדכי יצא מלפני המלך ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה, הוי אומר מי זאת הנשקפה כמו שחר, אי כשחר הזה שאין לו צל יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה, אי מה לבנה אין אורה בהיר יכול אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה וכן הוא אומר ואוהביו כצאת השמש. אי מה חמה קודרת יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה. וכן הוא אומר (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים, אי מה לבנה זו פעמים חסרה פעמים יתירה יכול אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה, אי מה חמה זו משמשת ביום ואינה משמשת בלילה יכול אף ישראל כן ת"ל יפה כלבנה מה לבנה זו משמשת ביום ובלילה דכתיב (בראשית א׳:י״ח) ולמשול ביום ובלילה כך ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב, אי מה חמה ולבנה אין להם אימה יכול אף ישראל כן ת"ל איומה כנדגלות כדגלים של מעלה שיש להם אימה כגון מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו, ומנין שיש להם אימה שנא' (יחזקאל א׳:י״ח) וגביהן וגובה להם ויראה להם ע"כ במדרש שהש"ר. והנה שלמה קרא כאן לכנסת ישראל איומה כנדגלות ולמדנו מתוך המדרש הזה שישראל יש להם אימה כמלאכי השרת, ועוד מצינו מחנה ישראל שהוא שקול כמחנה המלאכים ממה שכתוב (בראשית ל״ב:ג׳-ד׳) ויקרא שם המקום ההוא מחנים, הרי יעקב השוה מחנהו למחנה המלאכים שפגע בו וא"כ כל מי שמדבר בפניהם צריך לנהוג בהם אימה ולשום יראתם על פניו, ואפי' הכהנים שהם זרעו של אהרן שהברכה מסורה בידם לברך את ישראל מצינו שהיו כפופין לישראל והיתה אימת הצבור עליהם, שכן דרשו ז"ל במסכת סוטה (פ"ו דף מ) לעולם תהא אימת הצבור עליך שהרי כהנים נושאין כפיהם ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, ועוד שכל זמן שאחד מישראל אומר לו לכהן לברך אין הכהן רשאי לעכב ואלו עכב היה עובר בעשה דאמור להם ותרגם אנקלוס כד יימרון להון, ואם מי שהוא מזרע אהרן ויש לו כתר כהונה היה כפוף ומשועבד לצבור ועליו לנהוג אימה בצבור כ"ש מי שאינו כהן, ואפילו ישראל כמוני היום שיש לי לנהוג כבוד ואימה בצבור ושלא לדבר בפניהם אלא ברשות:
כד הקמח
כשם שהזהירו החכמים על אימת המלך כך הזהירו על אימת הצבור, והוא שאמר במסכת סוטה (פ"ז דף מ) לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי הכהנים נושאין את כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש, וזה דבר מתמיה שיהיו מהפכין אחוריהם לקדש, אבל ביאור הענין כי הכהן בשעה שנושא את כפיו השכינה שורה על ידיו, וכמו שדרשו רז"ל (שיר השירים ב׳:ט׳) משגיח מן החלונות אלו ידי הכהנים, וכיון שהשכינה שורה בין שתי ידיו כבין שני הכרובים אין לחוש אם אחוריהם כלפי הקדש שאין קדושת הקדש לפני ולפנים אלא מקדושת השכינה ויורה על זה מה שאמר הנביא (ישעיהו א׳:ט״ו) ובפרשכם כפיכם. והנה זה בשעת הכעס וממנו אתה למד עיניהם ושכינה שורה על ידיהם. והוקשה אימת הצבור לאימת השכינה שהרי מחנה ישראל שקול כמחנה המלאכים ממה שכתוב (בראשית ל״ב:ג׳-ד׳) ויקרא שם המקום ההוא מחנים. השוה יעקב מחנהו למחנה המלאכים, וכן הזכיר שלמה כמחולת המחנים שתי מחנות מחנה ישראל ומחנה המלאכים וכיון שכן שכינה ביניהם וצריך לנהוג בהם אימה, וידוע כי מכלל אימת הצבור שלא לדבר בפניהם אלא אם כן נוטל מהם רשות: