Musar על שמות 34:29

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהילים קי״ב:ט׳) פסוק זה אמרו דוד גילה לנו על מדת הצדקה שהיא עליונה עד מאד והודיענו שיש בעשיתה שכר גדול ועצום בעוה"ז ובעוה"ב. והזכיר לשון פזר נתן מפני שלשון נתינה נופל על דבר שיש לו קצבה אבל לשון פזור אין לו קצבה. ולכך הזכיר ג"כ פזר, ואמר לאביונים ולא אמר לעניים שלשון עני הוא האיש שאין מזונותיו מספיקים לו פעם יש לו מהם פעם הוא נעדר מהם, ולכך נקרא עני מלשון הכנעה אבל האביון הוא למטה ממנו בחסרון כי הוא התאב לכל דבר ברוב הימים ואפי' לדברים הקלים, ועל כן אמר דוד ע"ה כי עיקר מצות הצדקה הוא לבני האדם כאלה והם האביונים התאבים לכל דבר ולא בדרך נתינה בלבד שהוא דבר קצוב אלא בדרך פזור ואם עשה כן יבטיחנו הקב"ה בב' יעודים, הא' יעוד הגוף בעוה"ז, השני יעוד הנפש לעוה"ב. יאמר כי אם הוא מתנהג עם האביונים פעם בדרך פיזור פעם בדרך נתינה צדקתו עומדת לעד הקב"ה יקבע לו ברכה בממונו שימשך ממונו ויתקיים בידו שיוכל לתת ממנו צדקה לעד. וכענין שהזכיר שלמה בנו (משלי י״א:כ״ד) יש מפזר ונוסף עוד, וכן הזכיר משה רבינו (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו כלו' אם נתן הקב"ה יתן לך שתתן לו, והנה משה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה הוא שאמר (שם) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. והברכה הזו היא תוספת טובה ורבוי הצלחה בעוה"ז, ומפני שלא הזכיר משה במצוה זו אלא יעוד הגוף בעוה"ז כמשפטו בשאר המצות על כן גילה לנו דוד המלך ע"ה על שני היעודים. הוא שאמר (תהילים קי״ב:ט׳) צדקתו עומדת לעד, הוא יעוד הגוף בהמשכת ממונו שיתן צדקה ממנו לעולם, וכן אמרו ז"ל (כתובות פ"ו דף סו ב) מלת ממון מסר, ואמרי לה חסד כלומר הרוצה שיתקיים ממונו בידו כמלח הזה שהוא מקיים את הבשר יחסר ממונו לצדקה ואמרי לה חסד יעשה ממנו חסד, קרנו תרום בכבוד הוא יעוד הנפש לחיי העוה"ב, כי הנפש הנקראת כבוד תזכה ותשוב לשרשה שהוא כסא הכבוד, ולשון קרנו כי תתעלה הנפש בקירון האור והזוהר הצח והבהיר בכסא הכבוד זהו קרנו תרום בכבוד מלשון (שמות ל״ד:כ״ט) כי קרן עור פניו. ועוד יכלול לשון קרנו כי מפני שהזכיר צדקתו עומדת לעד והם הפירות שבעוה"ז לכך הזכיר קרנו תרום בכבוד לרמוז שהקרן קיימת לעוה"ב. וכן הזכיר שלמה בנו תמיד הוא שאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי כלומר צדקה תרומם גוי כשיעשנה וחסד לאומים חטאת כשלא יעשנה כי כל העמים צריכין לעשות צדקה וחסד לפי שמתקיימין עליהם ונענשין בבטולם:

מעלת האור הזה גדולה כי הוא מזון לנפש הצדיק כמו שהמאכל והמשתה מזון לגוף וזהו שכתוב (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, אכילה ושתיה זו היא מזון הנפש, וזהו שאמרו רז"ל אמר רבי יוחנן אכילה ודאית ר"ל כי המזון שהגוף מתקיים בו הוא מסיבה אחר סיבה והאמצעיים רבים, אבל מזון הנפש מכח הסיבה וזו היא האכילה הודאית שאמר רבי יוחנן ממה שכתוב (משלי טז) באור פני מלך חיים כי אותו האור חיים נצחיים לנפש, וכבר ידעת כי אבותינו דור המדבר זכו אל המזון הזה שבכל יום ויום היה יורד להם מן שהיה מתולדות האור הזה הוא שעליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת יא) ומתוק האור הזכיר מתוק על המן שהיה מתולדות האור, וכן תמצא במן שאמר הכתוב (שמות יו) וטעמו כצפיחת בדבש. ואמר לצדיק בלשון יחיד והיה ראוי לומר לצדיקים כמו שאמר ולישרי לב אלא בא לרמוז שאין הכל זוכין לאותה מעלה וכמו שאמרו בני עליה מועטים, ולישרי לב שמחה הסמיך שמחה לישרים ואור לצדיקים בא לרמוז שאין מעלת השמחה גדולה כמעלת האור כמו שאין מעלת הישרים גדולה כמעלת הצדיקים, ותמצא לעולם בסידור המדות בכתובים שהצדיקים קודמים לישרים, משה אמר (דברים לב) צדיק וישר הוא. דוד אמר (תהלים קמא) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ותקנו רז"ל בתפלת ראש השנה ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו, ובא להודיע שעיקר השמחה היא האור והצדיקים הם הזוכים למעלת האור וכ"ש למעלת השמחה והישרים זוכין למעלת השמחה אבל לא למעלת האור, והוא שאמרו רז"ל אמר רב נחמן בר יצחק לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה, ובמדרש אור זרוע לצדיק זה משה כשנולד נתמלא כל הבית אורה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא ואין טוב אלא צדיק שנא' (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כשירד מן ההר וקבל את התורה מה כתיב שם (שמות לד) כי קרן עור פניו הה"ד אור זרוע לצדיק, כונת המדרש בכתוב הזה הוא שמשה רבינו מתחלת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם ע"י התורה שקבל בהר סיני, תחלה האיר את כל העולם במעשה המשכן שהיה דוגמת ביהמ"ק וידעת כי בהמ"ק הוא אורו של עולם שנא' (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך. אחרי כן האיר את העולם במעשה הארון שבו היו לוחות הברית התורה והמצוה שהם אורו של עולם שנאמר (משלי יו) כי נר מצוה ותורה אור מצוה זו תורה שבעל פה כאדם המצוה לשלוחו שיאמר דברים שבעל פה למי שמשתלח, וכן לשון אמירה הוא שדרשו רז"ל כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, וכשם שאור הנה נאצל מאור השמש כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב. המשיל התורה לאור השמש לפי שהוא מן הנבראים הנכבדים העליונים שאנו רואים לעין שכן אמר דוד ע"ה במזמור (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל, הזכיר נפלאות בתנועת הגלגלים ובמהלך השמש ואיך הוא המאיר לכל העולם, והזכיר אחריו תורת ה' תמימה להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש הוא התורה ומזה אמר מאירת עינים כלומר יותר מן השמש כי אור השמש ממשלתו ביום ולא בלילה ואור התורה בין ביום ובין בלילה. ועוד שאור השמש פעמים שיקדר וילקה האור משא"כ אור התורה שהיא מאירה לעד זהו שאמר עומדת לעד, ולפי סדר המזמור תקנו לנו רז"ל והאר עינינו בתורתך לאמר אחרי יוצר המאורות מן הטעם הזה בעצמו לפיכך המשיל המצוה לנר והתורה לאור. והנה דוד ע"ה המשילם לשניהם לנר ולאור שנ' (שם קיט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. המשילה לאור השמש שהוא גדול מכל המאורות המושגים לעין והמשילה לאור הנר לפי שפעמים שתועלת הנר קרובה יותר מאור השמש שהרי יכול להשתמש בנר להכניסו בחורין ובסדקין מה שאין יכול להשתמש כן באור השמש. ואמר לרגלי לפי שהרגל מצוי להכשל והתורה מסלקתו מן המכשול כאדם ההולך בלילה ובידו נרו והוא בטוח שלא יכשל, ואמרו במדרש תהלים אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי תורה שנא' (דברים ה) שמור את יום השבת לקדשו. באתי לנאף והאירה לי תורה שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף, הה"ד נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נמצאת למד שהתורה אורה אור גדול על כל המאורות כלן ושהאיר משה רבינו את העולם בתורה ואחר כך האיר את העולם במעשה המנורה:

וזהו התהפכות מטה לנחש וידו מצורעת, כי נחש בא על חוה והטיל בה זוהמא ויצא קין מצורע. והבל שהיה עמו בבטן אמם, נתגלגל במשה ויצא הסיג המועט שהיה דבק בו משכינו הרע ולמטה הוא מעץ החיים. אבל משה מצד עצמו אספקלריא המאירה סוד (ויקרא יג, יג) כלו הפך לבן טהור הוא, ואמרו רז"ל (תענית יא, ב) במה שימש משה בז' ימי מלואים בחלוק לבן. וקשה הא לא נמשח לכהונה. אלא זו הקושיא בעצמה רוצים רז"ל לתרצו, ותרצו שאין צריך למשיחה, כי המשיחה הוא להוציאו מהזרות, ובמשה רבינו ע"ה לא היה זרות כי לא הי' בו עכירות החומר כמו שכתוב (שמות לד, כט) כי קרן אור פניו, והיה כתנות אור. זהו סוד חלוק לבן, כלומר החלוק שלו החומר הי' לבן וזך אספקלריא המאירה: