Quotation_auto על שמות 22:8

והקדוש רשב"י זכרונו לברכה שכתב על פסוק בידך אפקיד רוחי. שצריך האדם להפקיד נשמתו ביד השם בלילה. בענין שבזה יהיה לו בטחון שהשם יתברך יחזיר לו פקדונו. ואע"פ שהאדם חייב לו נשמתו ממקום אחר. השם לא יעכבנה אחר שנתונה לו בפקדון. וזהו פדית אותי ה' אל אמת. החזרת לי נשמתי לפי שאתה אל אמת. וכן יש לכל אדם לעשות אם יהיה פקדון בידו מחבירו שלא יעכבנו בחובו. אלא שיש לו לשומרו ולתקנו ולהחזירו. כמו שאמרו על פסוק חדשים לבקרים. ועל כן יש לו לומר פסוק בידך אפקיד רוחי בלילה. אבל ביום אין לתת נפשו לו בפקדון אלא במתנה גמורה. וזה כשאומר בנפילת אפים לדוד אליך ה' נפשי אשא. שכתב שראוי לאדם לכוין ולומר אליך ה' נפשי אשא במנחה במתנה גמורה. לא כמו בלילה שנתתיה לך בפקדון. אבל עכשיו אני ידעתי שחטאתי חטאים גדולים שאני חייב עליהם לתת נפשי. ולכן אליך ה' נפשי אשא. אבל אני בוטח בך שלא תגמלני כרעתי. וזהו אלהי בך בטחתי אל אבושה. גם כל קויך לא יבושו ותחזיר להם נפשם. ולפי שאני איני יודע דרך ישכון אור. דרכיך ה' הודיעני. ואמר שיש אנשים פתאים שאין מכוונים בזה ואומרים אליך ה' נפשי אשא. ולפי שהם חייבים הם נענשים בדיבורם ולוקחים נפשם מהם בעונם. ולזה אמר בענין הפקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. בשום ענין בין שיהיה חייב לו או לא יהיה חייב לו. ובמדרש הגלוי אמרו ודרשו זה על מעשה העגל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. שנתנו ישראל נזמיהם לאהרן. אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא וגו'. על כל דבר פשע זה פשע העגל. וזהו על שור דכתיב כתבנית שור אוכל עשב. לא כשאר שוורים אלא אוכל עשב שהוא מטונף בעשב. על חמור אלו ערב רב. שנקראו בשר חמורים בשרם שעשו העגל. כמו שאמר במקום אחר ידע שור קונהו. שהיו מתוכחים הנביא והשם זה אומר ישראל עשאו וזה אומר ערב רב. אמר מי ידע דבר זה אלא העגל עצמו. וזהו ידע שור קונהו. באו ושאלוהו מי עשאך. והשיב וחמור אבוס בעליו. שהם המצריים שנקראו חמורים. דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואז אמר השם יתברך לא אמרתי לך כי עמי לא ידע ישראל לא התבונן. כן אמר בכאן על חמור אשר יאמר כי הוא זה. שאמרו כי זה משה האיש. עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. הם שני בני אהרן נדב אביהו שמתו בעון העגל. וזהו אם ימצא הגנב ישלם שנים. והם הבנים שמתו בעון אביהם:

אלקים לא תקלל משמש קדש וחול. כל השמות ההדיוטות שאותיותיהם כאותיות השם הרי אלו נמחקים. כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים הראשון קדש והשני חול. כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים הרי זה חול. מחנה אלקים זה הרי זה קדש. נשיא אלקים אתה קדש. מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי ממזר חייב על הכאתו ועל קללתו אמאי קרינן כאן ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא והא תנן מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא. נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו חכמים מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו היכי עבדינן ליה אביי אמר אודועי מודעינן ליה דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. רבא אמר מילט נמי לייטינן ליה בעושה מעשה עמך (כתוב ברמז ש"ל). אלקים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' מות יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו למוד לומר אלקים לא תקלל דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר בדיינין הכתוב מדבר שנאמר עד האלקים יבוא דבר שניהם. אלקים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאר. אני אקרא נשיא בעמך לא תאר אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלקים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל את אביו חייב עליו משום ארבעה דברים משום אב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר. רבי יהודה בן בתירה אומר אלקים לא תקלל וגו' שומע אני לא יהיה חייב עד שיהיה דיין ונשיא תלמוד לומר אלקים לא תקלל לחייב עליו משום דיין ומשום נשיא. אי נשיא כאחאב וחבריו תלמוד לומר בעמך לא אמרתי אלא בזמן שהן נוהגין כמנהג עמך. אלקים לא תקלל אין לי אלא דיין ונשיא שאר כל אדם מנין תלמוד לומר בעמך מכל מקום:

ה' אלהים. כל מקום שנאמר ה' מדת רחמים שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון. כל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם. ואומר אלהים לא תקלל. אתה החלות (ג) אתה התרת לי נדרי, בשעה שאמרת לי לך הוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים, אמרתי לפיך איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנאמר ויואל משה לשבת את האיש ואין הואלה אלא לשון שבועה שנאמר ויואל שאול וגו', ד"א אתה החלות אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך בשעה שסרחו במעשה העגל שנאמר ויואל שאול וגו', ד"א אתה החלות אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך בשעה שסרחו במעשה העגל שנאמר הרך ממני וכי משה היה תפוש (בקדש) [בהקב"ה] [אלא כך אמר לפניו רבש"ע אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל לפניך] עמדתי והתפללתי עליהם ושמעת תפלתי וסלחת לעונם הייתי סבור שאני עמהם בתפלה והם לא התפפו עלי, והלא דברים ק"ו אם תפלת יחיד על הרבים כך נשמעת, תפלת הרבים על היחיד על אחת כמה וכמה. להראות את עבדך יש שקראו עצמן עבדים והקב"ה קראן עבדים. ויש שקראו עצמן עבדים והקב"ה לא קראן עבדים. ויש שלא קראו עצמם עבדים והקב"ה קראן עבדים, אברהם קרא עצמו עבד שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך והקב"ה קראו עבד שנאמר בעבור אברהם עבדי. יעקב קרא עצמו עבד שנאמר קטנתי מכל החסדים [ומכל האמת אשר עשית את עבדך] והקב"ה קראו עבד שנאמר עבדי יעקב. משה קרא עצמו עבד שנאמר להראות את עבדך והקב"ה קראו עבד שנאמר משה עבד ה'. דוד קרא עצמו עבד שנאמר אני עבדך בן אמתך והקב"ה קראו עבד שנאמר למען דוד עבדי, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ישעיה קרא עצמו עבד שנאמר יוצרי מבטן לעבד לו והקב"ה קראו עבד שנאמר כאשר הלך עבדי ישעיהו. שמואל קרא עצמו עבד שנאמר דבר כי שומע עבדך והקב"ה לא קראו עבד. שמשון קרא עצמו עבד שנאמר אתה נתת ביד עבדך התשועה והקב"ה לא קראו עבד. שלמה קרא עצמו עבד שנאמר ונתת לעבדך לב שומע והקב"ה לא קראו עבד. איוב לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד שנאמר וימת יהושע בן נון עבד ה'. כלב לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד שנמר ועבדי כלב. אליקים לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד שנארמ לעבדי לאליקים. זרובבל לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד שנאמר זרובבל בן שאלתיאל עבדי. דניאל לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד שנאמר דניאל עבדא דאלהא עלאה. חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמן עבדים והקב"ה קראן עבדים שנאמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי דאלהא. נביאים הראשונים לא קראו עצמן עבדים והקב"ה קראן עבדים שנאמר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים: