Quotation_auto על שמות 23:2

בני לאה בכור יעקב ראובן. ראובן בכור לעיבור בכור לבכורה בכור לנחלה בכור לתשובה בכור לנבואה תחלת דבר ה' בהושע. אמר ר' שמואל בר נחמן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולין כאחת אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו שבלבל מצע אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ר' שמעון בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא חטא בא לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבוא חטא זה לידו ומה אני מקיים וישכב עלבון אמו תבע. אמר אם אחות אמי תהא צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי עמד ובלבל מצעה. אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה היינו דכתיב אז חללת יצועי עלה. כתנאי פחז כמים אל תותר רבי אליעזר אומר פזת"ה חבת"ה זלת"ה. רבי יהושע אומר פסע"ת על דת חטא"ת זני"ת. רבן גמליאל אומר פלל"ת חלת"ה זרח"ה תפלתך. רבי אלעזר המודעי אומר זעזעת הרתעת פרח"ה חט"א ממ"ך. ר' ירמיה בר אבא אמר זכרת עונשו של דבר חלית עצמך חולי גדול פרשת מלחטוא. אלה בני לאה (כתוב בפסוק אשה כי תזריע). ויקח עשו את נשיו וגו' כותי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות ואנו מפני מה אינכם משוים עצמכם עמנו לע"א. א"ל יש לך בנים א"ל הזכרתני צרתי בשעה שהן יושבים על שלחני וכו' אינן עומדין עד שמפצעין מוחיהן אלו לאלו. א"ל ומשוה אתה עמהן א"ל לאו. א"ל עד שאתה אומר לי להשוות עמך לך והשוה עם בניך נדחף והלך לו. אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר א"ל איני משיב אתכם ריקנין. בעשו כתיב נפשות הרבה וביעקב כתיב שבעים נפש. אלא עשו על ידי שעבד אלוהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה יעקב שכל ביתו עובדין לאלוה אחד כתיב בו נפש ויהי כל נפש יוצאי וגו':

לא תהיה אחרי רבים לרעות מנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה שנמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב ומנין עוד שלושה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהן לטובה אם כן מה תלמוד לומר אחרי רבים לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. לטובה על פי עד אחד לרעה על פי שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי עשרים ושלשה. אחרי רבים להטות רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה. שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי. שומע אני עשרה מחייבין ועשרה מזכין (חייב) או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר ולא תענה על ריב אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי מטין מה עדים בשנים אף מטין בשנים. או אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע הרי זה אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות (תלמוד לומר) [שנאמר] ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. דיני ממונות הטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול. דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב לא תענה על רב. רבה בר בר חנה אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו. ודל לא תהדר בריבו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תשא פני [דל ולא תהדר פני] גדול פרט אין לי אלא אלו חלופיהן מנין תלמוד לומר ודל לא תהדר בריבו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר:

מנין לסנהדרי קטנה שהיא כ"ג שנאמר ושפטו העדה והצילו העד עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שיהיה עמהן לטובה, א"כ למה נאמר אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, לטובה ע"פ אחד, לרעה ע"פ שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כ"ג: