Chasidut על שמות 13:18

לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם וְכוּ' (שמות י״ג:י״ח):

ועל פי זה יש לפרש המדרש רבה (שמו"ר כ' י"ח) ויסב אלקים וגו' (שמות יג יח), מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלקים וכו'. וקשה הא הסיבה אינו רק בליל א' של פסח. והנ"ל כי הנה בהמשנה ריש ערבי פסחים (פסחים צ"ט ע"ב) יש שני פירושים אי אפילו עני שבישראל וכו', קאי אלקמיה או אדבתריה, עיין שם בתוספת (ד"ה ואפילו). והנה לפי מ"ש קשה על רבי יוסי הגלילי מפסוק כי עבדי הם וגו', וכן מפסוק אשר הוצאתיך, וצריך לומר שסובר דאדרבה עבדות זו היא חירות אמיתי, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב). ועל פי זה יתפרש אמרם (עירובין דף נ"ד.) אל תקרי חרות אלא חירות, דהכי פירושו שאין אתה יכול לקרות חרות על הלוחות, דהיינו שנתן להם תורה ועול מלכות שמים, אלא אם כן תאמר שהיא חירות ממלאך המו' ומשיעבוד מלכיות, כי היא חייך כתיב (דברים ל כ), וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות (אבות פ"ג מ"ה), דאם לא כן קשה הא גאולת קרובים לשחרור, אלא ודאי דהיינו השחרור האמיתי. והנה ידוע דהסיבה מורה על חירות, והנה אם היינו אומרים דהוא רק בשביל חירות הגוף, אם כן עני שהוא עתה נדכה ושפל ומשועבד לעשירי עם, הסיבה למה לו, אבל אם מורה על קבלת התורה דהוא חירות אמיתי, הרי כולן שווין בה, כי ממדבר מתנה (במדבר כא יח), ודרשו (עירובין נ"ד.) מה מדבר הפקר לכל וכו'. ועל פי זה יבואר, דהיה קשה להמדרש דלמה שינה הלשון לויסב, היה ראוי לומר וינחם אלקים דרך המדבר, לכך פירש דהוא מורה לדרשה, דלעיל אמר כי קרוב הוא, וקשה הא גאולת קרובים לשחרור, על כן אמר ויסב אלקים, ר"ל דאדרבה עשה להם הסיבה וחירות, דרך המדבר היינו במה שנתן להם התורה שם, ועל כן אדרבה משום דקרוב הוא וגאולת קרובים לשחרור, נתן להם התורה, והבן. ואם כן מכאן אמרו אפילו עני שבישראל וכו', כיון דזה הוא חירות, הרי כולן שווין כמ"ש. וגם דרך המדבר, ר"ל בדרך של המדבר שהיא הפקר, כן עשה לכולן חירות, על כן אמרו אפילו עני שבישראל כנ"ל. ועל כן דרשו ברפידים (שמות יז ח), בשביל שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין דף ק"ו:), דבעסקם בתורה חירות מן הכל, ועל כן תרגום יונתן דשוור בליל חד ד' מאה פרסי, והיא ודאי על ידי כישוף, והנה אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד לה), ואמרו במסכת חולין (דף ז' ע"ב) דר' חנינא נפיש זכותיה עיין שם, וכל שכן כל ישראל, רק בשביל שרפו ידיהם, הועיל הכישוף ובא, והבן.

ויסב אלקים את העם וגו' וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג יח). ויש לדקדק מה ענין זה לזה, ואצל היציאה בפרשת בא היה לו לומר דחמשים עלו, דהיינו שהיו מזוינים כשיצאו (שמו"ר כ' י"ט), אבל מה ענין זה לויסב. ועוד קשה מה אשמועינן התורה הק' בזה דאמר דהיו מזוינים. ועוד קשה למה הזיון הזה ומה מועיל וכי בחרב ובחנית עשו מלחמה, הלא יד ה' עשה הכל בעמוד אש ובעמוד ענן, ובמלאך אלקים, ובקריעת ים סוף. וליישב כל זה נקדים לבאר הפסוק (בפרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. דאין ענין זה לזה דסיפא לאו רישא, ורישא לאו סיפא. וגם מה שתמהו דמהיכי תיתי כיון שראה שה' עמו ועושה לו ניסים נוראים כאלה, יתיירא. והנ"ל בזה, על פי המדרש (בפרשת נשא (במ"ר פי"ב ח') ובשיר השירים רבה מובא ברמב"ן על שיר השירים שם), ר' יהושע דסכנין בשם (ריב"ל) [ר' לוי] בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה ועשו לי משכן (שמות כה ח), היה לו לעמוד ד' קונדסין ולמתוח המשכן עליהם, אלא מלמד שהראה הקב"ה אש אדומה, אש ירוקה, אש אחורה, אש לבנה, אמר לו בתבניתם אשר אתה מראה בהר (שמות כה מ). ר' ברכיה אמר משל למלך שהיה לו לבוש משובח עשוי במרגליות אמר לבן ביתו עשה לי כזה, אמר לו אדוני המלך יכול אני לעשות כמותו, אמר לו אני בכבודי ואתה בסממנך. לכך אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה אוכל לעשות כאלה, א"ל בתבניתם בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש. וכן נכלל העולם בבנין המשכן, בעולם כתיב (בראשית א א) ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד ב) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן יריעות עזים לאוהל (שמות כו ז), בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל (בראשית א ו), ובמשכן והבדילה הפרוכת לכם וכו' (שמות כו לג), עיין שם עכ"ל המדרש. וביאור המדרש הוא לדעתי דהראה הקב"ה למשה אורות שלמעלה אורות הקדושים הנאצלים וגוונין דלעילא, ואמר לו וראה ועשה בתבניתם, ומי יכול לעשות כמוהם זולת המאציל ית"ש, על זה אמר משל למלך וכו' שהיה לו לבוש יקר כיד המלך באבנים טובות ומרגליות משובצים בעדי עדים, ואמר לבן ביתו האהוב לו עשה לי כמותו, שמרוב אהבתו רוצה להשתעשע בהבגד שיעשה לו, והשיב וכי אני יכול לעשות כמותו, כי מנין להדיוט אבנים טובות ואבני אקדח כמותם, והשיב לו אני בכבודי ואת בסממנך, שיעשה רק ציור מרגליות ואבנים טובות בסממנים שמציירין בהם, ואף שהוא דבר קטן ואיננו אף כקוף בפני אדם נגד אבנים טובות ומרגליות ממש, ואין זה כבוד המלך, מכל מקום מגודל אהבת בן ביתו, משתעשע בו כמו בלבוש היקר מרוקם באבנים טובות ומרגליות נפלאים ממש, אף שהוא רק ציור ודוגמא לאבנים טובים ומרגליות, מכל מקום ישתעשע בהציור והדוגמא כמו בהם בעצמו, ועוד יותר ויותר כמו שאבאר. כך תכלת וארגמן ותולעת שני וכו', הם דוגמת אורות עליונים בהשתלשלות אלף אלפי אלפים כמו תכלת דומה לים וכו' (סוטה י"ז ע"א), והבן והוא משל נפלא.