Chasidut על שמות 19:4

ונ"ל ליישב הכל, על פי מה שאמרתי אהא דכתיב (בפרשת יתרו) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, (שמות יט ד) אתם ראיתם וכו', (שמות יט ו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. דיש להבין דפתח בכה וסיים באלה הדברים, והוא כפל הענין במ"ש. ותו דתחילה אמר לבית יעקב, ומסיים אל בני ישראל. ונ"ל דאיתא במדרש (תנחומא בשלח סי' י') אין ישראל נזונין אלא בזכות האמונה. ופירשו המפורשים דצריך להבין אמה דדרשו חז"ל (עירובין כ"ב.) היום לעשותם (דברים ז יא), ומחר לקבל שכרם, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הא השי"ת שומר תורתו, כדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) ושמרו את משמרתי (ויקרא כב ט), אמר הקב"ה אני שומר מצותיה של תורה, והרי כתיב (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו, (ויקרא יט יג) ולא תלין פעולת שכיר. והתירוץ לזה, על פי מה דקיימא לן בחו"מ סימן של"ט סעיף ז' האומר לשלוחו שכור לי פועלים ושכרן, ואמר להם שכרכם על בעל הבית, אין שום אחד מהן עובר על בל תלין, עיין שם. וידוע (מכות כ"ג ע"ב) כי תורה מנין תרי"א צוה לנו משה (דברים לג ד), ושתים מפי הגבורה שמענום. אם כן על התרי"א שכרן על ידי שליח וליכא בל תלין, אבל על השתים מפי הגבורה איכא בל תלין, ומגיע שכר עולם הזה והם יסוד אמונה. וזה שאמרו אין ישראל נזונים אלא בזכות האמונה. ובזה פירש האו"ח בספרו חוות יאיר טובים שנים מן האחד (קהלת ד ט), כלומר השני מצות ששמענו מפי האחד ב"ה, כי יש שכר טוב בעמלם, פירוש מיד בעולם הזה, עד כאן דבריו ושם יבואר. והיינו דכתיב (חבקוק ב' ד) צדיק באמונתו יחיה, והבן. ונקדים עוד מאמר הנ"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בכה ובזה הדבר. ועתה נחזה אנן בעת שאמר בבחינת כה בדיבור של עצמו הוה על ידי שליח, אבל בעת שאמר בבחינת זה הדבר ששכינה היה מדברת מתוך גרונו, אם כן הוה ליה על ידי עצמו. ונקדים עוד דקיימא לן (חו"מ סי' של"ט ס"ז) אין בעל הבית עובר בבל תלין, אלא אם כן תובעו, לא תבעו אינו עובר עליו. ולפי זה נראה דלבני עליה אמר משה בבחינת זה הדבר, ואי דהוה על ידי עצמו וצריך ליתן להם שכר מיד, ואם כן לא ישאר להם לעולם הבא, זה אינו אלא אם כן תובעו, והבני עליה בודאי ידעו מעלת עולם הבא כי אין ערוך אליו בעולם הזה, ולא יחליפו עולם עומד נועם מתמיד לעדי עד, בעולם עובר הכלה ונפסד, ולא יתבעו חלקם בעולם הזה, ואם כן תו ליכא בל תלין. אבל המון עם שאין יודעים מעלת עולם הבא, יש לחוש פן יתבעו חלקם בפיהם לתת שכרם מיד בעולם הזה ויצטרך ליתן להם, דבתבעו עובר משום בל תלין וערום ישובו שמה לעולם הבא מבלי כסות ושלמה, והקב"ה חפץ חסד לתת להם שארית בארצות החים בעולם הבא. לזאת היתה מחכמתו יתברך להודיע דרכיו למשה לומר להם בבחינת כה בדיבור של עצמו, ואז הוי שכרו על ידי שליח וליכא בל תלין. וזה אומרו יתברך למשה כה תאמר לבית יעקב היינו פחותי ערך המכונים בית יעקב כידוע, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל דוקא שהם הבני עליה, אליהם תאמר בבחינת אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר, דבודאי יותר עדיף השומע בבחינת זה הדבר דהוי מפי השכינה, מהשומע בבחינת כה דהוי דיבור של עצמו.

וְזֶה בְּחִינַת צִיצִית, כִּי הַכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹר מְאֹד אֶת הַבְּגָדִים שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בַּהֵּם הַחִצּוֹנִים, כִּי דַּרְכָּן לְהֵאָחֵז בְּהַבְּגָדִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו'), הַנֵּי מָאנֵי דְרַבָּנָן דבלו מִנַּיְיהוּ, כִּי הֵם מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה וְהַחִצּוֹנָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְשָׁם דַּרְכָּן לְהֵאָחֵז וְעַל-כֵּן נִכָּרִים וְנִרְשָׁמִים בָּהֶם כָּל הַפְּגָמִים שֶׁל כָּל הָעֲוֹנוֹת ח"ו, וְכֵן לְהֵפֶךְ כָּל הַמִּצְוֹת הֵם נִרְשָׁמִים גַּם כֵּן בְּהַבְּגָדִים כִּי עַל-יְדֵי הַמִּצְוֹת נַעֲשָֹה מֵהֶם חלוקא דְּרַבָּנָן, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים וְכִסּוּיִּים לְהַנְּשָׁמָה שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בָּהּ, כִּי כְּשֶׁהַלְּבוּשִׁים נְקִיִּים הֵם שְׁמִירָה גְּדוֹלָה, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (סימן קכז) וְעַל-כֵּן צָרִיךְ לִשְׁמֹר מְאֹד אֶת הַבְּגָדִים כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן צִוְּתָה הַתּוֹרָה עַל צִיצִית שֶׁהֵם תְּלוּיִם בְּהַבְּגָדִים, כִּי צִיצִית הֵם שְׁמִירָה לְהַבְּגָדִים שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בָּהֶם הַחִצּוֹנִים וְעַל-יְדֵי זֶה נִשְׁמָר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה הֵן מִצְוֹת עֲשֵֹה הֵן מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶֹה, כִּי בָּהּ נִרְשָׁם הַכֹּל כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁכָּתוּב (במדבר ט״ו:ל״ט), "וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" כַּנַּ"ל כִּי עַל-יְדֵי הַצִּיצִית מֵרִים הַמֹּחִין וְנִמְשָׁךְ מֵהֶם לַבְנוּנִית לְכָל השס"ה גִּידִין, בִּבְחִינַת (קהלת ט׳:ח׳) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים 'בגידיך' דַּיְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, כִּי צִיצִית הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן הַכְּלָלִי, בְּחִינַת (דברים ל״ב:י״א) כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ נִשְׁרָא דָּא רוּחָא, זֶה בְּחִינַת צִיצִית בְּחִינַת מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ, שֶׁהֵם בְּחִינַת ד' צִיצִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ (בסימן ח') וְזֶה שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ (בסימן ז') שֶׁצִּיצִית הֵם שְׁמִירָה לְנִיאוּף וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנג), 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים', זֶה צִיצִית וְכַנְפֵי הַצִּיצִית הֵם בְּחִינַת כַּנְפֵי נְשָׁרִים, בְּחִינַת (שמות י״ט:ד׳) ואשא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וְעַל יָדָם מֵעִיר הַמֹּחִין וְנִמְשָׁךְ מֵהֵם לַבְנוּנִית אֶל השס"ה גִּידִין וְזֶה בְּחִינַת ל"ב חוּטִין שֶׁל הַצִּיצִית, נְשָׁרִים הֵם בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַלַּבְנוּנִית הַנִּמְשָׁךְ מִן הַלֵּב לְכָל השס"ה גִּידִין, כִּי כָּל הַגִּידִין תְּלוּיִין בַּלֵּב וְיוֹנְקִים מִשָּׁם וְעַל-יְדֵי שֶׁמֵּרִים אֶת הַמֹּחִין, עַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ הַלַּבְנוּנִית מִן הַמֹּחַ אֶל הַלֵּב וְשָׁם נֶעֱכָר הַדָּם וְנַעֲשֶֹה חֵלֶב כִּי הַלֵּב הוּא בְּחִינַת בִּינָה לבא (א) שֶׁהִיא 'אֵם לַבִּינָה' (ב) וְהוּא מְקוֹם הֶחָזֶה וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַלַּבְנוּנִית בְּחִינַת נֶעֱכָר וְנַעֲשֶֹה חֵלֶב וּמִשָּׁם הַצִּיצִית בְּחִינַת ל"ב חוּטִין דַּיְקָא לְבָנִים וְאָז נַעֲשֶֹה בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים כַּנַּ"ל בְּחִינַת טַלִּית לָבָן וְזֶה בְּחִינַת (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יַאְדִּימוּ כַּתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, כַּצֶּמֶר דַּיְקָא בְּחִינַת צִיצִית שֶׁל צֶמֶר, וְזֶה בְּחִינַת תְּכֵלֶת שֶׁהוּא מְרַמֵּז שֶׁהַדָּם נֶעֱכָר וְנַעֲשֶֹה חֵלֶב כִּי תְּכֵלֶת הוּא הִתְחַבְּרוּת שָׁחוֹר וְלָבָן (ג) וְשָׁחוֹר הוּא בְּחִינַת דַּם נִדּוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה כ), הַאי שָׁחוֹר אָדוֹם הוּא וכוּ'. וְהַתְּכֵלֶת מוֹרֶה שֶׁכְּבָר נִתְעֲכֵר הַדָּם וְנִתְהַפֵּךְ הַשַּׁחֲרוּת לְלֹבֶן. וְזֶה בְּחִינַת צִיצִית שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, כִּי הַבְּגָדִים הֵם בְּחִינַת מַלְכוּת וְעִקַּר בִּנְיָנָהּ וְתִקּוּנָהּ עַל-יְדֵי חֶסֶד וְדִין וְזֶה בְּחִינַת צִיצִית שֶׁל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, כִּי צֶמֶר הוּא בְּחִינַת חֶסֶד, בְּחִינַת לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹת וּפִשְׁתִּים הוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ט׳:ב׳), "וְגַבְרִיאֵל לָבוּשׁ בדים" (עיין שבת נה) וְעַל-כֵּן סְתַם בְּגָדִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים (מנחות לט), כִּי עִקַּר בִּנְיַן וְתִקּוּן הַבְּגָדִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת מַלְכוּת הֵם מִצֶּמֶר וּפִשְׁתִּים דַּוְקָא, שֶׁהֵם חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת כַּנַּ"ל:

בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). לכאורה הוא משולל הבנה, דנראה כמו שבא לפרש סיבת מיתתם, ולא פירש כלל. ונקדים מדרש הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהו, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה כא). ומקודם אקדים ליישב סתירת המאמרים במיתת בני אהרן, דאיכא מאן דאמר שמתו על שלא נשאו נשים, ואיכא מאן דאמר שנכנסו למקדש שתויי יין (ויק"ר כ' ט'), ואיכא מאן דאמר בזה הלשון שהיה משה ואהרן הולכין תחילה, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן ואומרים מתי ימותו שני הזקנים הללו, ואנו נוהגין שררה על הציבור, (סנהדרין נ"ב.). ובודאי דאלו ואלו דברי א' חיים, ומקודם נקדים להבין מאמר זה לבד דאמרו מתי ימותו הזקנים, דהוא מאמר מגונה מאד אף לאישי ההמוני, ומה גם לנדב ואביהו שעליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך (ויק"ר י"ב ב'). ועוד יש לדקדק במאמר זה דלמה דייקו לומר זקנים. גם יש להבין אומרו שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכו'. וכדי ליישב כל זה, נאמר דהנה נאמר (שמואל א' ו' יט) ויך באנשי בית שמש מכה רבה. והוא משולל הבנה דלמה זה, הלא שמחו שמחה של מצוה שבא הארון. אך נראה על פי מה שהקדמתי בכמה דרושים, (עיין בפרשת בשלח על הפסוק (שמות יד יט) ויסע מלאך האלקים, ובפרשת יתרו הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם, ובפרשת תשא בלך רד), ומקורו מהגמרא (חגיגה ה' ע"ב) דבבתי בראי הוד והדר לפניו (תהלים צו ו), ובבתי גוואי המשל ופחד עמו (איוב כה ב), עמו דייקא. והנה העבדות בשמחה הוא דבר יקר מאד, שנאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, ונאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והיא מחזקת האהבה כעין שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת וגו'. אבל כל זה בבתי בראי, אבל בבתי גוואי המשל ופחד, והארון בבחינת בתי גוואי כמו שביארתי בדרושים הנ"ל, לכך ויך באנשי בית שמש כנ"ל. ויש לומר דנקראו אנשי בית שמש, על שם המאורע שעשו מעשה השמש שעובדת רק בשיר ובשמחה, אבל אין שם מקומה אצל הארון, והבן. ונראה דלכך אומרים והחיות ישוררו וכו' ושרפים ירונו, דרינה משתמע לכאן ולכאן, כעין שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה. והנה לפי זה יש שני מיני צדיקים, עובדים בשמחה זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ, והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחינת המשל ופחד, והבן. והנה משה ואהרן ודאי בבחינת בתי גוואי היו, כי משה נאמן בית רואה באספקלריא המאירה, ומקבל ונותן התורה בכחו והבן. וכבר נאמר (שמות ו כו) הוא אהרן ומשה, ללמדך שהיו שקולין (ב"ר א' ט"ו), ולפי זה התנהגו בבחינת המשל ופחד עמו, ולכך אמרו רז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) לענין היראה אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והנה נראה דנדב ואביהו היו במדריגה אחת למטה מהם, דהיינו בבחינת בתי בראי, והיו מתלהבים בהתלהבות האהבה והשמחה עד אין חקר, וראו שאין ענין זה במשה ואהרן, וחשבו למיעוט כבוד שמים, והיה קשה בעיניהם ולא השיגו מדריגתם שהוא המשל ופחד, והם לא גילו מדריגתם מרוב ענוות, ואף על פי כן לא רצו לתלות בוקי סרוקי ח"ו במשה ואהרן שיחשבו את עצמם לצדיקים יותר ממשה ואהרן, רק שדנו אותם לכף זכות כי הזקנה גורם מיעוט חדוה, כעין שנאמר (קהלת יב א) עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה (שבת קנ"א ע"ב), ושבו העבים אחר הגשם וגו. וזה אמרם שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, ר"ל הליכה רוחנית למעלה מהם, שהצדיק נקרא הולך ולא עומד, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן, ר"ל במדריגה למטה מהן אחריהן דייקא והם מפסיקים, והם הבתי גוואי בעצמם, כי אז היה עיקר שכינתו יתברך בישראל, והבן. ולכך אמרו מתי ימותו הזקנים דייקא, ואנו ננהיג וכו' ויתרבה כבוד שמים, אבל טעו בזה שלא השיגו מדריגת בחינת בתי גוואי. והנה נאסר לכנס שתויי יין למקדש (ויקרא י ט), ולא יעלה על הדעת שיכנסו שיכורים לבית המקדש לעבוד, ואזהרה למה לי. רק שלא יאמר אדם ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קה טו), אשתה קמעא כדי שאעבוד בשמחה נפלאה שהיא עבודה המעולה, לזה אזהר רחמנא דהמקדש בבחינת בתי גוואי, כעין שפירש רבינו סעדיה גאון ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד (שמות מ לה), והבן. והנה טעות נדב ואביהו שלא השיגו ענין בתי גוואי, גרם שנכנסו שתויי יין מטעם הנ"ל, ונמצא הא דאמרו מתי ימותו, והא דאמרינן שנכנסו שתויי יין, ענין אחד הוא ר"ל שרצו לחזק השמחה יותר ויותר באהבה נפלאה, או פרועי ראש על ידי רוב שמחה ואהבה, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, ואפשר דאמרו רז"ל כן על דרך מליצה על העדר הפחד שהיה להם רק שמחה נפלאה, ולכך מתו כמו שביארנו באנשי בית שמש. והנה לפי זה התקרבותם להשי"ת, היה תמיד בשמחה נפלאה והוטב בעיניו ית"ש, ועתה באותו התקרבות עצמו, אך מפני שבאו לבתי גוואי מתו. וזה שנאמר בקרבתם, היינו בהתקרבותם התמידי לפני ה' דייקא, אז וימותו והבן זה. ולדעתי שזה גם כן הפירוש ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם (ויקרא י א-ב), כי היה להם אש התלהבות השמחה נפלאה לשמו ית', אבל הוא זרה במקום הזה אשר לא ציוה אותם, כי ציויו יתברך מורה על המשל ופחד במקום הזה כמ"ש, והבן זה. ויתכן גם כן על פי זה ותצא אש מאת ה' וגו' (ויקרא י ב), דנכנסו בתחומה דלאו דידהו לכך נשרפו. ועתה נבאר שלא יקשה על המאמר שמתו מפני שלא נשאו נשים, הלא הקרא אומר בקרבתם וגו' וימותו. נ"ל על פי מה שהקדמתי שם (בדרוש בפרשת יתרו) בענין התשובה דאי אפשר רק בבתי גוואי, והנה אמרו רז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, והשיבה הנפש החוטאת תמות, וקב"ה אמר יעשה תשובה, עד כאן. והנה אם יסתלק ח"ו אמירת הקב"ה, ודאי פסק החכמה הוא יתד קיים ח"ו, והנה יכול להיות שהיה איזה חטא בנדב ואביהו כי אין צדיק בארץ (קהלת ז כ), אך אז לא גרם מיתה דאולי יעשו תשובה, אך הלא כבר כתבנו דבעל תשובה לא יתכן רק בבתי גוואי דשם אין חדוה, והנה לפי זה אם גם בבתי גוואי היה חדוה, אין מקום לתשובה. והנה נדב ואביהו גם לבתי גוואי נכנסו בשמחה, ואם כן אין מקום לתשובה, ונמצא נשאר פסק החכמה, ולכך מתו על החטא שלא נשאו נשים, והבן זה. והנה ממית נדב ואביהו על שנכנסו לבתי גוואי בשמחה, נצמח תרופה להשבים, כי מזה נראה בעליל דבבתי גוואי המשל ופחד, ושם המקום שבעלי תשובה עומדים. ועל פי זה יש לפרש הפסוק השיבנו ה' אליך דייקא לבחינת בתי גוואי, אז ונשובה כי זולת זה אי אפשר, והבן כי נכון הוא. והנה כבר הקדמנו בדרושים הנ"ל דהשרפים הם בבחינת בתי גוואי, ושם שרפים עומדים בבחינת שתיקה, והם היודעים ומשיגים בחינה זו, ולכך כשמתו נדב ואביהו ענו השיבנו ה' אליך ונשובה, דהיינו שמקום זה מוכן לתשובה וצדיק ה' בכל דרכיו, והבן זה.