פירוש על שמות 22:25

אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני הדקדוק הוא קשה מאד שפסוק מתחיל בלשון זכר תשיבנו לו ומיד כתיב לשון נקבה כסותה לבדה שהוא לשון נקבה ומיד חזר ללשון זכר הוא שמלתו לעורו והוא לשון זכר ע"כ ע"פ פשוטו אין אנו מבינים ע"כ אומר הפסוק הזה דרשוני וי"ל ע"פ רמז כך דהנה ידוע שעצם אלקותו ית"ש א"א להשיג רק כשעלה לפניו ית"ש ברצונו הפשוט לברוא העולמות שיתגלה מלכותו על הברואים צמצם עצמו בלבושים כדי שיתגלה אלהותו ית"ש ומה הוא לבושו ית"ש דהיינו התורה הקדושה הם לבושים להקב"ה כמאמר הכתוב לבש ה' עוז התאזר ר"ל שלבש לעצמו התורה הנקרא עוז ועל ידי התורה הקדושה נתגלה אלקותו ית' ואיך לעבדו באמת אבל צריך לזה שעכ"פ ילמוד התורה לשמה כנ"ל ועי"כ יוכל להשיג ע"י התורה גדלות אלקותו ית' וגם צריך ליחד קוב"ה ושכינתא ע"י לימוד התורה לשמה כי השכינה היא ג"כ נתלבשה בתורה וע"י עסק התורה יוכל ליחד קב"ה ושכינתא אבל אם ח"ו אינו לומד תורה לשמה בד"ור רק ח"ו להתיהר באיזה פני' שלא לשמה אזי גורם כמה רעות בעולם וגם פוגם בתורה ובקב"ה ובשכינת' מהו רמז הפסוקים הנ"ל אם חבל תחבל שלמת ריעך ר"ל שתעשה פגם בלבושו של ריעך דהיינו בתורה הקדושה שהיא לבושי הקב"ה ושכינתא כי הוא נקרא ריעך כמאמר חמז"ל דרשו ריעך וריע אביך אל תעזוב על הקב"ה ונתן התורה עצה אם ח"ו עשית כך עד בא השמש תשיבנו לו ר"ל תראה מיד לעשות תשובה באותו יום להרהר בתשובה ואז יהי' עלי' להתורה שלמד שלא לשמה וזהו תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה נאמר לשון נקבה כי הוא מרמז לשכינתא כי התורה היא לבוש השכינה והיא שמלתו לעורו ר"ל וגם השכינה עם התורה הקדושה הם לבושים לאור א"ס ב"ה וב"ש כי אורו ית"ש א"א להשיג לשום ברי' בעולם רק ע"י התורה הקדושה ושכינתא וזהו שמלתו לעורו כי ע' מתחלף בא' באותיות אחהע במה 'י'ש'כ'ב ר"ל במה יש כ"ב אותיות אם לא בהתורה שיש בו כל צירופי הכ"ב אותיות והם כולם לבושים לקוב"ה ושכינתא והוא רחום יכפר עון.

אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. פשטו ידוע וטעם בא השמש כי אז ממשלת מדת הדין קשה ולא תפגע בו. ויש עוד לרבותינו ז"ל בפסוק זה ענין נכבד רומז לסוד העבור ואמרו שזה הפסוק מדבר על נשמת האדם שצריך להפקידה בכל לילה להקב"ה כמו שנאמר בידך אפקיד רוחי (תהלים לא ו) ורמזו בלא תחבול בגד אלמנה על לא תקום פעמים צרה (נחום א ט') והבן זה:

אם חבל תחבל. כָּל לְשׁוֹן חֲבָלָה אֵינוֹ מַשְׁכּוֹן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֶלָּא שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין אֶת הַלֹּוֶה כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן וְאֵינוֹ פוֹרֵעַ; (חָבֹל תַּחְבֹּל – כְּפֹל לְךָ בַּחֲבָלָה עַד כַּמָּה פְעָמִים; אָמַר הַקָּבָּ"ה כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לִי, וַהֲרֵי נַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי כָּל אֶמֶשׁ וָאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וּמִתְחַיֶּבֶת לְפָנַי וַאֲנִי מַחֲזִירָהּ לְךָ, אַף אַתָּה טֹל וְהָשֵׁב טֹל וְהָשֵׁב: