מדרש אגדה
ד"א בראשית. ב' ר' ראש המלה, י' ת' אחרית המלה, והוא ברית, ובזכות המילה והשבת ברא הקב"ה את העולם, ומנין שנקראה שבת ברית, שנאמר לדורותם ברית עולם (שמות לא טו), וגם המילה נקראה ברית, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז יג), וגם בזכות התורה נברא העולם, כי נשאר ממלת בראשית א"ש והוא אש, ואין אש אלא תורה שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב):
תנא דבי אליהו זוטא
אמרו לו תלמידיו לר"א רבינו אמור לנו האיך נעשה תשובה ונחיה מיד פתח ר"א ואמר כתיב (תהילים כ׳:ב׳) יענך ה' ביום צרה וזהו שנאמר ברוח הקודש ע"י שלמה מלך ישראל (שיד השירים ה) דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו כנגד מי אמד שלמה המקרא הזה לא אמדו אלא כנגד כנסת ישראל שאומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם אלמלא דחמיך וחסדיך הרבים שאתה מרחם עלינו וידיך פרושות תחת כנפי החיות ואתה מקבל אותנו בתשובה שלמה אין לנו כח לעמוד לפני מדת הדין שהיא מתגברת ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבונו של עולם כתבת בתורתך (דברים י׳:י״ז) האל הגדול הגבור והנורא וגו' הגדול שגדלת על כל מעשה בראשית הגבור שאתה מתגבר להפרע מעוברי רצונך והנודא שהכל יראים מן דינך שהוא אמת ואין אתה נושא פנים א"כ לא יהיה חלול השם בדבד הזה. וא"ל הקב"ה למדת הדין אל תהרהר אחרי ואחר כנסת ישראל שכל מעשה בראשית לא נבדאו אלא בזכות ישראל שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ואין בדית אלא המילה שישראל עוסקין בה שנאמר (בראשית י״ז:י״ג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ואמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבונו של עולם המקרא הראשון שבתודה הרי היא אמורה ואומר לה הקב"ה למדת הדין אף כל התורה כולה לא נתנה אלא לישראל שנאמר (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ויש להם זכות גדול ומקפת אותם כחוללים א"כ האיך אתה אומר אני נושא להם פנים לישראל ועוד והלא כבר נשאו לי פנים ג"כ הם ואבותיהם במה שבטלו כל עבודת אלילים שבעולם וקדשו את שמי בעולם. ד"א האיך אתה אומר למה אני נושא להם פנים לישראל והלא כבר נשאו לי פנים ג"כ הם בהר סיני במה שקבלו את תורתי בלבב שלם ולא באו עלי בערמה כמו העכו"ם כ"א באמת ובלב תמים. ד"א היאך אתה אומר למה אני נושא להם פנים לישראל והלא כבר נשאו לי פנים הם ג"כ כי בשעה שיצאו ישראל ממצרים טענו את המצות ועוד שהם מלמדין את התורה ועומדין אגודות אגודות ועוסקין בתורה ונותנין שכר למלמדים שילמדו בניהם את התורה א"כ האיך אתה אומר שיש לפני חלול השם בדבר הזה ואמרת לפני רבונו של עולם כתיב בתורה (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. אלא כמו שנאמר (דבריס לב) הצור תמים פעלו כי כל דרביו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. וזו היא השאלה ששאל הקיסר את רבי יהושע בן קרחה ואמר לו כתיב באלקיכם אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והיכן הוא המשפט של אלקיכם אם כן למה חרשים אלמים סומים וחגרים יוצאין ממעי אמן. וא"ל ר"י אל הקיסר משום שכבר גלויין לפני הקב"ה מעשיו של אדם קודם שעלה במחשבה להבראות אם טובים הן ואם רעים הן שנאמר (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא ואמר לו הקיסר לר' יהושע וכי אין תשובה לפניו יעשה תשובה ויפתח עיניו א"ל ר"י אל הקיסר אם רצונך שאודיעך דבר זה תן לי אלף דינרין ושני עדים נאמנים מאצלך מיד נתן הקיסר לר"י אלף דינרין ושני עדים נאמנים מאצלו מיד הלך לו ר"י אצל סומא אחד שהיה סומא ממעי אמו וא"ל ר"י לאותו סומא הקיסר גזר עלי להרוג אותי ויש לי אלף דינרין ואיני יודע מה אעשה בהם לכן אלף דינרין הללו יהיו אצלך אם יהרוג הקיסר אותי שלך הן ואם לא יהרוג הקיסר אותי תחזיר לי אותו אלף דינרין ואמר ליה הסומא לר"י הן לו יהיה כדברך שלא יהרגוך ואחזיר לך אלף דינרין הללו המתין לו ר"י שלשה חדשים ואח"כ בא אצל אותו הסומא עם אותן עדים נאמנים וא"ל הקיסר היה מבטל הגזירה ממני שלא יהרגוני לכן תחזיר ותתן לי אותן האלף דינרין שאני הפקדתי אצלך א"ל הסומא לר"י איני יודע מה טיבן של האלף דינרין הללו שאמרת שהפקדת אצלי כי לא היו הדברים מעולם כי מימיך לא הפקדת אצלי כלום מיד הביא ר"י לאותו הסומא לפני הקיסר והעמיד לאותן העדים נאמנים והעידו בפניו מיד הכחיש הסומא גם את העדים ואמר להד"ם. מיד א"ל ר"י לאותו סומא (נ"י בינו לבינו) אוי לו לאותו איש שאין אתה נהנה כלום מאותן אלף דינרין כי אני ראיתי את אשתך שהיא משחקת עם אדם אחד ואמדה לו עכשיו יהרוג הקיסר את בעלי הסומא ואני ואתה נאכל את הדינרין הללו מיד הביא הסומא את הדינרין הללו והניחן לפני הקיסד מיד אמר לו ר"י לאותו סומא ריקה אלמלא לא העדתי בך כבד היית גונב את ממוני וא"ל ר"י להקיסר נאמן הוא אלקינו שעשה אותו סומא ממעי אמו (נ"י ואתה מהרהר אחריו אמת מ"ש בו וכו') ואין להרהר אחר אלקינו כלום ואמת הוא הכתוב בו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא מיד הודה הקיסר לר"י. באותה שעה העטיר הקיסר את ר"י בכל מרגליות טובות ואמר לו אשרי אלקיכם ואשרי עמו ואשרי למי שזוכה להתעפר תחת כפות רגליכם לכך נא' דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו ונאמר יענך ה' ביום צרה: ד"א יענך ה' ביום צרה כי היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב והקרבנות יהיו בטלין בעונותיהן של ישראל והיה דוד מצטער על ישראל במה יהיה כפרה לעונותיהן ואמר הקב"ה לדוד בשעה שהצרות באות על ישראל בעונותיהן יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויתודו על עונותיהם לפני ויאמרו לפני סדר סליחה ואני אענה אותם. ובמה גילה אותן הקב"ה זאת אמר ר' יוחנן הקב"ה גילה זאת בפסוק (שמות ל״ד:ו׳) ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו' מלמד שירד הקב"ה מן ערפל שלו כשליח ציבור שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה וגילה לו למשה סדד סליחה א"ל הקב"ה למשה אם יהיה ת"ח בדור שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל אלא יסתכל בי שלא היה שום שותף עמי במעשה בראשית וירדתי וגליתי סדר סליחה למשה וכן ממני ילמדו כל באי עולם וכל מי שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן וכשהוא מוציא אותן אני נותן להם שכר טוב ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אהת ואומרים לפני סדר סליחה אני אענה אותם שנאמר (תהילים כ׳:י׳) ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו
שיר השירים רבה
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי לֵוִי, חַד אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁמָּל אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת עַצְמוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ, עָשָׂה עָרְלוֹתֵיהֶן גִּבְעָה, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶן הַחַמָּה וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ קְטֹרֶת הַסַּמִּים וּכְרֵיחַ קֹמֶץ הַלְּבוֹנָה שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו שֶׁל זֶה לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי נִזְכַּר לָהֶם זֶה הָרֵיחַ וְאֶתְמַלֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים, מַה טַּעַם, אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר. רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁמָּל יְהוֹשֻׁעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֶעֱמִיד לָהֶם עָרְלוֹתֵיהֶם גִּבְעָה, וְזָרְחָה עֲלֵיהֶם חַמָּה וְהִתְלִיעוּ, וְעָלָה רֵיחָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּרֵיחַ קְטֹרֶת סַמִּים וּכְרֵיחַ קֹמֶץ שֶׁל לְבוֹנָה שֶׁעַל גַּבֵּי אִשִּׁים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים אֲנִי נִזְכַּר לָהֶם רֵיחַ זֶה וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ לָהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, מַה טַּעַם אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כְּתִיב (בראשית יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּ מָל אַבְרָהָם אֶת עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה הָיָה דוֹרוֹ אוֹמֵר אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ, אֶלָּא בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, דְּרָגְשָׁה לֵיהּ יְמַלֵּל. רַבִּי אַבָּהוּ בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הִרְגִּישׁ וְנִצְטָעֵר, כְּדֵי שֶׁיִּכְפֹּל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ. כְּתִיב (בראשית יז, יג): הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפְּךָ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא טָמֵא וִיטַפֵּל בְּטָהוֹר, אֶפְשָׁר כֵּן, אֶלָּא הַמּוּל יִמּוֹל, אֲנִי טָהוֹר וְאַבְרָהָם טָהוֹר, נָאֶה לְטָהוֹר לְהִטַּפֵּל בַּטָּהוֹר. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמִינוֹ עִם אַבְרָהָם וּמָלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ח): וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית.